יש הטוענים שעד 7 באוקטובר עסקנו קצת יותר מדי בחיי הרוח והתרבות, ושכחנו שאנחנו חיים כאן גם על חרבנו. אבל אסור לאפשר לתנועת מטוטלת להביא לקיצוניות ספרטנית, שתשקיע אותנו בחיי חרב

ביטחון ישראל אמור להיות מוצב לפני כל אידיאולוגיה: הן זו הדוגלת בפתרון שתי המדינות והן זו של ארץ ישראל השלמה. הבעיה היא, שברוב המקרים, האידיאולוגיה היא המדריכה את העמדה הביטחונית

בעקבות המשבר שעברנו אנו דורשים מנהיגות שלא תפזר הבטחות פנטסטיות על יכולותינו הצבאיות אלא תבטיח לעשות כל מאמץ מתוך הבנה של מגבלות הכוח, גם מבחינה מוסרית, וגם מבחינה מבצעית

המקרא מצייר תמונה מורכבת של מלחמה: מסיפור המלך הרשע שהקריב את עצמו למען הכלל, עבור בצבא המתנדבים של דבורה הנביאה, ועד לסתירות בין מוסר הנביאים לבין מלכים לוחמים שבחרו להתעלם מהם

איך קורה שדווקא הנהגה רוחנית, שממנה מצפים לניקיון כפיים, הופכת לפוגענית? ואיך מונעים מערכים כמו "אמונת חכמים" או "לשון הרע" לאפשר פגיעות או את השתקתן? רשמים מהכנס שנערך במכון הרטמן

בניגוד לסברה שאנשי דת צריכים להתעסק בענייני "רוח" בלבד, הרב השל חשב כי הם מחויבים לכל מרחבי המעשה, כולל פוליטיקה, משום שאפילו אלוהים מתעניין במה שקורה בעולמו

בזמן שהגברים סביבה מוותרים ומתייאשים, מרים תופסת יוזמה ומציגה מודל אחר של מנהיגות. כזו שלא רק מובילה את העם, אלא גם משתפת אותו ומכינה אותו לעצמאות

ר` אביטל הוכשטיין עם מחשבות על פרשת אמור