ביום שמחת תורה תשפ"ד אחזה בנו האימה. ביום זה נפערה לנגד עיננו תהום רבה. מעבר לפגיעה האיומה בגוף, בנפש וברכוש של רבים כל-כך, נפגענו כולנו ברובד עמוק וקיומי. איבדנו את הבטחון הבסיסי בקיום המאורגן והמסודר שלנו כבני אדם, כחברה וכמדינה. מצבים של הפתעה נוראה וקשה מעוררים בנו אימה, מפני שאנו חיים בדרך כלל בתודעה (כוזבת למדי) של בטחון בסדרי החיים והעולם.

הכעס מביא אותנו לחיפוש האשמים, האחראים למחדל, אלה שהיו אמורים לשמור על הסדר הקיומי הבטוח שלנו. אכן, יש לחפש ולמצוא אותם כדי לתקן לעתיד לבא ולשפר את מצבנו. אך אין די בכך. מפני שהאסון, המחדל, התקלה הבאה, כבר עומדים לפתחנו והם ישובו ויפתיעו אותנו. לעולם לא נוכל להיערך לכל מצב ותרחיש – הן מול בני אדם חורשי רעתנו והן מול איתני הטבע.

לכן, מעבר למאמץ האנושי המתמשך והמתמיד של תיקון ושיפור, הערכות והתארגנות למצבי חירום, עלינו גם לתקן ולכוונן טוב יותר את התודעה שלנו. עלינו להישיר מבט אל התהום. זוהי הזדמנות שחשוב להתבונן בה ולנצלה היטב. בתיקון התודעה אין הכוונה לעמדה פטליסטית ולאדישות אל מול הגורל. לא ולא! כוונתי היא הערכות מחודשת מתוך הבנת המוגבלות האנושית של האדם הפרטי כמו גם של החברה והמדינה. הסדר השגרתי מעניק לנו בטחון אך גם מייצר אצלנו יוהרה, נוקשות וחוסר גמישות אל מול שינויים. נדמה לנו שהצלחנו לארגן את העולם בו אנו חיים, שהצלחנו לשלוט בו ולהתגונן מכל פגע ולכן אנו יכולים לנוח ולהירגע ולעצום את העיניים. אימת התהום שנפערה לפנינו ברגע אחד, האכזבה מקריסתן של המערכות שכה בטחנו בהן, מאפשרת לנו שינוי תודעתי ואף מחייבת אותו.

רבים מהכישלונות שלנו נובעים מיוהרה, מביטחון עצמי מופרז בכוחנו, ביכולותיו של הצבא ובכישוריהם של המנהיגים הפוליטיים. התיקון כרוך בהבנה עמוקה שאיננו יודעי כל ואיננו צודקים תמיד, וההפנמה שלא לכל אתגר יש לנו פתרון מן המוכן. רק תודעה שיש בה ענווה בכל מרכיבי החיים האישיים והציבוריים תאפשר לנו עמידות ויציבות. ענווה אינה חולשה ורפיון, שכן דווקא הענווה היא המאפשרת את התקווה ואת היכולת לפעול נכון וחכם.

כדי לתקן את חטא היוהרה עלינו לשוב לחשיבה מעמיקה אודות היכולת האנושית, מגבלותיה וחולשותיה. המודעות הזו, הריאליסטית, שאינה משלה את עצמה, היא התשתית של הקיום האנושי. על מנת שהאדם יממש את הפוטנציאל הטמון בו, כדי שהאדם יעצב את חייו כבעל מידות טובות, הטוב לבריות וטוב לעצמו, עליו להתבונן בפיקחון וביושרה פנימית בעולם לא מתוך גאווה ומלאות עצמית.

עבודת תיקון המידות היא התהליך שבו האדם נפתח ומתבונן סביבו ומבין את מקומו ואת ערכו. על האדם לצאת מהקונכיה בה הוא חי ושבה הוא מהדהד את עצמו בלבד. קונכיה זו היא אשליה הגורמת לתודעה לשקר לעצמה ולצייר את העולם כמקום שאפשר באמת להתגונן מפני סכנותיו. קירות ההגנה דורשים בניה ותחזוקה מתמדת, אך כמו קונכייתו של השבלול היא עלולה להרמס בקלות תחת מגפי המציאות. היציאה וההיפתחות לעולם כפי שהוא יוצרת מצב של פגיעות וסכנה לאדם, אך היא הדרך היחידה בה הוא יכול להגן על קיומו כמיטב יכולתו ולפתח את אנושיותו.

מה שנכון ברמת הפרט לכל אדם נכון גם לגבי העם והמדינה, ובפרט לאלו הרואים עצמם כמנהיגים. בעקבות המשבר שעברנו אנו דורשים מנהיגות של ענווה, שלא תפזר הבטחות פנטסטיות על יכולותינו הצבאיות הבלתי מוגבלות אלא תבטיח לעשות כל מאמץ מתוך הבנה של מגבלות הכח מבחינה מוסרית ואף מבחינה מבצעית.  דרושה לנו מנהיגות שלא מתיימרת להבין ולדעת הכל אלא כזו שמתאמצת ללמוד כל הזמן, שדוברת אמת לציבור גם אם היא כואבת ומעוררת התנגדות, גם אם אין ביכולתה לתת מענה חד-משמעי לכל אתגר. דרושה לנו מנהיגות הבנויה על שותפות של רבים ולא מנהיגות של כוכבים העסוקים בעיקר בעצמם.

אנו זקוקים למנהיגות של אמונה הבאה לידי ביטוי במסירות למען הכלל ולא בביטחון עצמי מופרז. אנו מחפשים מנהיגות הפועלת מתוך נחישות, זהירות ומחשבה, ולא מתוך זעם קדוש המעוור את הראייה. המחשבה הנואלת שאנו, בכוחנו בלבד, יכולים לעשות הכל, וכי יש בידינו פתרון לכל דבר, אינה אמונה אלא עבודה זרה:

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה? וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל!" דברים )