זמן מועט לפני פטירתו, העניק הרב אברהם יהושע השל ראיון ל-NBC, ובו נשאל:
בזמן הזה, לפני שנה, סקרתי משפט של כמה כמרים ונזירות… המושבעים ענו, בזה אחר זה לשאלות השופט ועורכי הדין, כי לדעתם אל לו לאיש דת להיות מעורב בפוליטיקה וכי מתפקידו להתעסק בצרכים רוחניים בלבד. מדוע אינך מגביל עצמך לצרכים רוחניים בלבד?
וכך השיב השל לשאלה:זוהי הצהרה טובה מאוד. למעשה, זוהי הצהרה כה טובה עד כי אילו היו הנביאים חיים כיום, כבר היו נשלחים לבית הסוהר על ידי חבר המושבעים הזה! כיוון שהנביאים התערבו גם בבעיות חברתיות־פוליטיות. ואם לומר זאת ישירות, לפי זה נראה שגם אלוהים הוא טיפוס לא־דתי! שכן, אם תקרא את דברי אלוהים שבתנ"ך, הוא תמיד מעורב בסוגיות של פוליטיקה וחברה."ריבונו של עולם! אתה, אלוהים, אמור להיות עסוק ברוחניות, ולא בפוליטיקה ובעוולות חברתיות! אתה שומע אותי? במחילה"…הנביאים נשכחו. איש אינו קורא את דברי הנביאים. הם לא השפיעו על התודעה האמריקנית. ומכאן נובעים דיבורים כאלה. מהו מושא הדאגה הגדול ביותר של התנ"ך? – עוול כלפי הזולת, שפיכות דמים. מהו החלום הגדול ביותר של הנביאים ושל התנ"ך? – השלום!
שאלתו של המנחה מבוססת על ההבנה ש"רוחניות" היא תופעה המשקפת התעלות על המציאות הגשמית, וממילא אינה באה לידי ביטוי ב"מעורבות פוליטית". כיון שאנשי דת הם מנהיגים "רוחניים", ממילא תפקידם לעסוק בצרכים רוחניים בלבד. מטבעו של ראיון טלוויזיוני, השל השיב לשאלה הזו בחדות, אך תשובתו משקפת הבנה שונה לחלוטין של "רוחניות", הנובעת מעומק הפילוסופיה שלו, מהבנתו את משמעות אלוהים בתנ"ך.הבנת ה"רוחניות" בשאלה שהציב המראיין נעוצה בדיכוטומיה רוח/חומר, המאפיינת את החשיבה המערבית הקלאסית. בהתאם לחשיבה זו, התפתחה השקפה דתית הרואה את האל כישות שמעבר לכל היבט חומרי ואנושי, כ"אחר המוחלט", ואת הדת כ"רוחניות" הדבקה באחרות האלוהית.
המסורת היהודית מדגישה אמנם את המעשה, אך כאשר אנשי הלכה מושפעים מדיכוטומיה מערבית זו, גם המעשה ההלכתי, על אף היותו מעשה, נתפס אצלם כביטוי של האחרות האלוהית שמעבר להשגת האדם. כך, לדוגמה, ניסח זאת הרב סולובייצ'יק:
כל קהילה מחויבת למחווה נורמטיבית ייחודית המשקפת את טבעו הנומינוזי של אקט האמונה עצמו… בפרט כאשר אנו מדברים על קהילת האמונה היהודית, אשר עצם מהותה בא לידי ביטוי בעשייה הלכתית. [1]
כך נוצרים מנהיגים דתיים שאכן אינם מומחים אלא לפרקטיקה מקודשת ושרירותית, שכל תכליתה להנכיח את האחרות האלוהית בחיי האדם, וכאשר אנשים כאלה מתערבים בפוליטיקה, הידע הדתי שלהם אינו תורם דבר להבנת הסיטואציה האנושית, ופעמים רבות מוביל אותם למחשבה אלימה המבקשת לכפות את הרוח על החומר ואת הדתי על הפוליטי.
כאן מגיע השל וקורא לנו לשוב למחשבת התנ"ך:
רוב התיאוריות של הדת פותחות בהגדרת המצב הדתי כבקשת האדם את אלוהים ומקבלות כאקסיומה שאלוהים הוא דומם, חבוי, וחסר אכפתיות ביחס לבקשת האדם אותו. ברם, באימוצה של אקסיומה זו, ניתנת התשובה לפני שנשאלה השאלה. לדידה של החשיבה התנ"כית הגדרה זו לוקה בחסר, והאקסיומה שבבסיסה שקרית. התנ"ך שח לא רק בבקשת האדם את אלוהים, אלא גם בבקשת אלוהים את האדם…
זהו הפרדוקס המסתורי של האמונה התנ"כית: אלוהים מחזר אחר האדם. דומה הדבר כאילו סירב אלוהים להיות לבד, ובחר באדם שיהיה לו לעזר. חיפושנו את אלוהים אינו מגלה רק אכפתיות של האדם אלא גם אכפתיות של אלוהים, ואל לו להיתפס אך ורק כעניין אנושי. רצונו של אלוהים מעורב בכל כמיהותינו. כל ההיסטוריה האנושית המתוארת בתנ"ך ניתנת לסיכום במשפט אחד: אלוהים מבקש את האדם.
השל מסביר שביסודה של המחשבה התנכית ניצבת האכפתיות של אלוהים לאדם באשר הוא אדם. בניגוד למחשבה הפותחת בהגדרת האדם כיצור חושב, שנתקל בגבולות ההכרה, ואז יוצר דת שתחרוג מעבר להן, הנביא מעיד על אכפתיות אלוהית ראשונית, שהפתיעה אותו וקראה לו למערכת-יחסים בין אלוהים לאדם (ובין בורא כל האדם בצלמו לעם ישראל).
האם רק נביאי התנ"ך חוו זאת? השל מסביר כי קיים רצף בין נביאי התנ"ך לבין יראי השמיים, מפני שקיים דמיון בין התרחשות הנבואה לבין החוויה הדתית, היראה (awe) לפני אלוהים:
במצב של יראה, שאלתנו איננה 'מהי מהותו של אלוהים?' אלא 'מהו יחסו לאדם?'. אם אלוהים עולה מתוך הפשטוֹת, הרי שאז אדישותו של אלוהים לאדם ואי-הרלוונטיות של האדם מבחינתו עדיין הולמים לגדולתו. אולם, אם מודעותנו לאלוהים היא תשובה, תרתי משמע, לבקשתו את האדם, הרי שאז, אכן, הממשות של אלוהים והאכפתיות שלו יורדות אלינו יחדיו. שאלת אלוהים לאדם היא אקט של האכפתיות שלו.
השל אינו מיסטיקן. בניגוד לסוגים רווחים של חוויה מיסטית, של תשוקה רוחנית אל הוויה האלוהית המובילה לאיון תודעתי, הוא מתאר חוויה דתית דיאלוגית בין האכפתיות של אלוהים כלפי אדם באשר הוא אדם לבין המענה של ירא השמיים אליו. כיון שאלוהים אכפתי לאדם הרי שהמענה אליו פוקח את עיניו של ירא השמיים לפרספקטיבה אכפתית:
העסק בעניינים המקרבים את האדם לקדוש, תשומת הלב לחזון האדיר של מציאות אלוהים, אינם מחייבים מצד עצמם פרישות מדרכי החיים המקובלות, התרחקות מהוויות תרבות וערכי חולין, או התעלמות ממראות היופי הארצי. יראת שמים אינה שוללת אהבת הבריאה. היא אינה אלא אספקלריה, שבה ירא שמים מסתכל ורואה את העולם ומלואו.
הנביאים מעידים כי בורא עולם ובורא כל האדם בצלמו פנה אליהם, והנה, העולם כולו, קיומם שלהם וקיום הזולת, הוארו מחדש באור פנייתו. קודם לאותו אירוע היה העולם אובייקט סתמי ומנוכר, כפוי על התודעה ונתון למניפולציה; בתוך אותו אירוע נראה העולם מנקודת מבטו של אלוהים – כמתנה לא מובנת מאליה, כבריאה מתמדת יש מאין, כמעין הארת החיים שמרגיש מי שניצל ממוות.
קודם לאותו אירוע היה האחר "גיהינום", זר, אובייקט לניצול, או במקרה הטוב – מי שיש לכבד את אחרותו; בתוך אותו אירוע נראה האחר מנקודת מבטו של אלוהים – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח). כמעין אחוות האחים הקורנת אלינו ממבטם של הורינו כלפינו כך מבטו ההורי של אלוהים מגלה לפנינו את האחר והנה הוא אח, אדם בצלם אלוהים:[2]
שוויון כל האדם אינו הודות לטהרת האדם או למעלתו. שוויון כל האדם הוא הודות לאהבתו של אלוהים ולמחויבות שלו כלפי כל אדם. ערכו המוחלט של האדם אינו הודות למעלתו, אף לא הודות לאמונתו. ערכו המוחלט של האדם הוא הודות למעלתו של אלוהים, הודות לאמונתו של אלוהים… שוויון כמצווה דתית מתעלה מעל לעיקרון של שוויון בפני החוק. שוויון כמצווה דתית משמעו מעורבות אישית, רעוּת, יראת קודש הדדית ואכפתיות הדדית. משמעו שאני נפגע כשאדם שחור נעלב. משמעו שאני מתאבל על שמשהו אובד לי כל אימת שאדם שחור נשלל מזכויותיו…. אין תובנה גלויה יותר: אלוהים אחד, והאנושות אחת. אין אפשרות מאיימת יותר: שמו של אלוהים עלול להתחלל. אלוהים הוא ייחוסו המשפחתי של כל אדם. או שאלוהים הוא האב של כל אדם או של אף אדם. צלם אלוהים קיים בכל אדם או באף אדם.
"רוחניות" היא אכן התעלות אל אלוהים, אך אלוהים מאמין באדם, וממילא, ככל שמתעלים אליו, כך נתבעים לעשייה מוסרית רדיקלית. כך כתב השל בטור "הסיבות למעורבות בתנועת השלום", שפורסם זמן קצר לאחר לכתו בטרם עת:
במשך שנים רבות חייתי מתוך שכנוע שנועדתי לשרת בממלכת הפרטיוּת, שנועדתי להיות שקוע בסוגיות העליונות של החיים ומעורב בניסיון להבהיר אותן באמצעות מחשבות ומילים… ככל שהעמקתי לשקוע במחשבתם של הנביאים, כך הלך והתבהר לי ביתר תוקף המסר שעלה מחיי הנביאים: מבחינה מוסרית, אין גבול לאכפתיות שאדם מוכרח להרגיש כלפי סבלו של בן־אנוש.
לרגל יובל השנים לפטירתו של השל, ולנוכח המצב הפוליטי בארץ, ייערך במכון הרטמן ערב של רשת הרבנות הישראלית תחת הכותרת "מהו תפקידה של מנהיגות רוחנית ורבנית בעת הזו?" התשובה לשאלה הזו תלויה בהבנתנו את המילה "רוחנית" – כהתעלות אל האחרות האלוהית או כהתעלות אל האכפתיות האלוהית. האם החברה הישראלית עשויה להיפתח לאפשרות השנייה, לשאלתו של אלוהים הקורא לאדם: איכּה?
מוזמנים ומוזמנות להירשם כאן לערב של רשת הרבנות הישראלית.
[1] ראו במאמרו של הרב סולובייצ'יק, "Confrontation", Tradition 6.2 (1964), pp. 5-29, ובייחוד בעמ' 19-18. להנגדה בינו לבין השל בהקשר זה ראו במאמרי "ההלכה בהגותו של השל", בתוך: בנימין איש־שלום ודרור בונדי (עורכים), לך לך: עיונים ביצירתו של אברהם יהושע השל, רמת גן 2018, עמ' 219-187.
[2] להרחבה ראו דרור בונדי, אלוהים, הומניזם ודמוקרטיה במשנתו של אברהם יהושע השל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2017, ובאתר המכון https://www.idi.org.il/media/8782/heshel.pdf
