אמון, דאגה ואיכפתיות: מודל המנהיגות של מרים הנביאה

בזמן שהגברים סביבה מוותרים ומתייאשים, מרים תופסת יוזמה ומציגה מודל אחר של מנהיגות. כזו שלא רק מובילה את העם, אלא גם משתפת אותו ומכינה אותו לעצמאות

חבלי לידה, חבלי מנהיגות

איש בעולם של דיכוי ושעבוד נשאב לתוך הייאוש. נשאב עד כדי כך, שהוא מפנים בבלי-דעת את דרכם של מדכאיו ומבקש להפסיק את שרשרת החיים, גם אם עליו להתכחש לילד שנושאת אשתו ברחמה. האיש הזה הוא לא רק אדם פרטי אלא מנהיג, ולכן כולם הולכים בעקבותיו. הם לא מתקוממים ולא מנסים לשנות את רוע הגזירה שהוא, המנהיג, גזר על עצמו ועל עמו.

אבל ילדה אחת בת שש רואה את הנעשה ונזעקת. בתו. בכמה משפטים היא מצליחה לפקוח את עיניו ולראות את משמעות מעשיו. הוא מתעשת. החיים חוזרים להילחם כנגד המוות והייאוש.

כיון שגזר פרעה ואמר “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”, אמר עמרם: ולריק ישראל שוכב את אשתו? מיד הוא הוציא את אשתו יוכבד ופירש את עצמו ממנה, ועמד וגירש את אשתו כשהיא מעוברת שלושה חדשים. ועמדו כל ישראל וגירשו נשותיהם.

אמרה לו בתו: אבא, גזירתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה הרשע ספק גזירתו קיימת, אבל אתה צדיק וגזירתך מתקיימת. עמד הוא והחזיר את אשתו. עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהן.שמות רבה, פרשה א

הסיפור הקשה הזה מציף בי, הקוראת, שאלות רבות. לפעמים אני יוכבד, שותקת מול ילדיי החכמים והחזקים ממני. לפעמים אני מרים, ילדה העומדת בין אביה לבין אמה המגורשת, האילמת, ומשמיעה קול.

מדוע יוכבד שותקת? האם מתוך הסכמה עם עמרם, מתוך הייאוש שלה עצמה השותף לייאושו? או שמא מתוך צייתנות לבעל, לאב ולמנהיג? וכיצד מסתדרת השתיקה הזו עם המדרש המזהה אותה עם אחת המיילדות, עם שפרה? במדרש מעזה יוכבד-שפרה פניה כלפי פרעה ומגנה על בתה, ושתיהן יחד מורדות בצו המלכות להמית את הבנים הנולדים:

פועה – שהופיעה פנים כנגד פרעה וזקפה חוטמה בו. אמרה לו: אוי לאותו האיש, כשיבוא האלוהים לתבוע ממנו ולהיפרע ממנו! מיד נתמלא עליה חמה להרגה. שפרה – שהייתה משפרת על דברי בתה ומפייסת על ידיה. אמרה לו: על זו אתה משגיח? תינוקת היא ואינה יודעת כלום…שמות רבה פרשה א

האם ייתכן שמה שהעזה יוכבד לעשות מול פרעה, האויב החיצוני, הרחוק, היא אינה מעזה לעשות בתוך ביתה, מול אישהּ? ועמרם – מנהיג, ראש הסנהדרין באותה שעה – האם פעל מתוך אחריותו הציבורית ומתוך אמונה שזה המעשה הנכון לעשותו, להינתק מאשתו ומילדיו, או שמא דווקא מתוך שבר פנימי עמוק שהכריע את מנהיגותו?

לאום מול מגדר

רגע העמידה מול האב הוא רגע מכונן בשביל מרים. בעוד שעל פי פשט המקרא אנו מתוודעים אל מרים כמנהיגה כאשר היא מסכנת את עצמה ומתייצבת מרחוק לראות מה ייעשה לאחיה בתיבה על היאור, המדרש מקדים לכך את הרגע שבו היא עומדת מול אביה ומעיזה פנים נגדו ונגד אמה השותקת. זהו הרגע שבו מתחילה להתגבש דרך המנהיגות הייחודית לה, כאשר היא עדיין ילדה (אף כי מן הסתם התבגרה מהר בתוקף הנסיבות) ובתוך ביתה פנימה.

"קשה גזירתך משל פרעה". הטון הרך והחומל – כך אני שומעת את מרים מדברת אל אביה – אינו מרכך את המשמעות הקשה של המלים, המטלטלות את התודעה. משפט אחד של מרים מעביר את עמרם אל הצד האחר של המתרס, הצד של התליין.

במבט ראשון, החיבור בין עמרם לפרעה הוא אבסורדי ומקומם. אבל ככל שאנו מעמיקים בפסוקים ובמדרשים המשלימים את הפערים שבהם, אנחנו מגלים קו עקבי החוצה ומבחין בין גברים לנשים, עד שנוצרת חלוקה חדשה, מגדרית, המחליפה את גבולות החלוקה הלאומיים. כך, בתו של פרעה מצטרפת למרים בחתירה כנגד צו אביה להמית את ילדי העברים, מָשה את התינוק מן היאור ומעניקה לו חיים. היא "מיילדת" אותו בשנית ומסכימה להצעת מרים להביא לו מינקת מן העבריות.

קודם לכן, המיילדות העבריות לוקחות על עצמן את תפקיד שמירת החיים והמשכיותם, תוך סיכון נפשן בהפרת ציוויו של פרעה: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א יח). הפירושים והמדרשים מדגישים כי פעולת המיילדות הייתה הרבה מעבר מהימנעות מהמתה. בתוקף התנאים נעשו המיילדות למנהיגות חברתיות במלוא מובן המלה:"ותחיין את הילדים" – וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן, אין אנו יודעין שקיימו את הילדים? למה הוצרך הכתוב לומר "ותחיין את הילדים"?

[אלא] יש קילוס בתוך קילוס: לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות. יש מהם שהיו עניות, והולכות המיילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות, והן מחיות את בניהן. הוא שכתוב: 'ותחיין את הילדים'.שמות רבה א, טו

העובדה שהנשים הן שנוקטות יוזמה והופכות למנהיגות בתקופת עבדות מצרים הודגשה שוב ושוב, משחר ימי פרשנות המקרא ועד ימינו. אני מבקשת להתעכב על היבט אחד בהקשר זה, ההיבט של מנהיגות נשים כמקור חיים, ומשמעותו לימינו. בהקשר זה מעניין לציין גם את המסורת שעל פיה המיילדות היו מצריות, פירוש המחזק את החלוקה המגדרית על חשבון ההבדלים הלאומיים.[1] העובדה שההולדה הפכה להיות אסטרטגיה של מאבק והתנגדות בתנאי שיעבוד, ערבלה את המחנות ויצרה קווי גבול אחרים: נשים משני הלאומים התאחדו למאבק השמירה על החיים מול פרעה, ובכך סימנו אפשרות אחרת, רדיקלית, של  סולידריות נשית פעילה ואמיצה, סביב ערכי השמירה על החיים והסירוב לקחת חיים.

המדרש מרחיב את משמעות השמירה על החיים גם להיבטים חברתיים של רווחה: הנשים לא רק מחיות את הילדים פיזית, הן גם דואגות לכך שאמותיהן – אף העניות שבהן – יוכלו להזין אותם. הן לוקחות ממי שיש לה ומחלקות למי שחסר לה, וכך, מונחות על ידי אתיקה של אכפתיות, הן משפיעות על המבנה החברתי באופן שמאפשר לכל הבתים להיות מיטיבים ומזינים.

המיניות וההולדה כמאבק בשעבוד

 במדרש שמות רבה מופיע פירוש למילה "אבניים" שבפסוק "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות א טז): "אמר רבי יהודה בר סימון, שהקדוש ברוך הוא עושה אבריה של אישה קשה כאבנים בשעה שיושבת על המשבר לילד, שאילולי כן מתה" (שמות רבה, א יד). ירכיה של האישה העומדת ללדת מקבלות את תכונת האבן וחוסנה, ומכאן שמן של האבניים.

ברוח פירוש זה אפשר להרחיב ולומר שהבאת ילד לעולם, יצירת חיים – מעניקות לאישה כוח. כוח החיים, הכוח להביא חיים, להיות מקור חיים הוא כוח חזק כאבן. מבלעדיו – המוות אורב.

כוח ההולדה הוא גם כוח של אהבה ותשוקה. במצב פוליטי שכולו שלילת האהבה והחיים, הנשים יוצרות "אי" של תשוקה ואהבה המאפשר לחיים להיות ולהתהוות:

בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמֵן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדרות – אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשָדֶה ומרחיצות אותן וסכוֹת אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שׁפָתָים […] וכיון שמתעברות באות לבתיהם. וכיון שהגיע זמן מולדֵיהֶן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר "תחת התפוח עוררתיךָ" (שיר השירים ח ה).בבלי סוטה, יא ע"ב

המים, ההליכה אל הבאר, מקור המים החיים, הזיווגים שנזדווגו לאמותינו ואבותינו מן הבאר – כל היסודות הפסטורליים הללו נטועים במציאות איומה של עבדות. מכאן כוחם האחר ומכאן משמעותם הייחודית. כוחן של הנשים במדרש הוא לראות מעבר למה שמתרחש עכשיו; ללכת אצל בעליהן לשדה ולרחוץ ולסוך ולהאכיל ולהשקות אותם ולהיזקק להם… ואחר כך לבוא וללדת באותו המקום, השומר את זכרון מעשה האהבה שיצר את החיים.

במעשי הנשים נשזרת האהבה ביחס אימהי כלפי הגברים: הן מזינות ומאכילות אותם, משקות, רוחצות וסכות אותם. התמונה רכה ומכמירת לב, ומשכיחה לרגע את המציאות המייאשת וחסרת התוחלת של השעבוד והדיכוי. במצב שבו הגברים מנושלים מכל מקורות הכוח שלהם, הנשים הופכות את כוח המיניות וההולדה לאסטרטגיה של מאבק בדיכוי ובשעבוד.

סוגים של מנהיגות

 בסיפור המקראי ובמדרשים נקשרים המים לנשים בכלל ולמנהיגותה הייחודית של מרים בפרט: מרים העומדת על שפת היאור, מסכנת את עצמה ובאומץ מתייצבת מרחוק "לדעה מה יעשה" לאחיה בתיבה (שמות ב ד); מרים השרה את שירת הים עם בני ישראל לאחר קריעת ים סוף; בארה של מרים, המלווה את בני ישראל במדבר ונותנת להם חיים.

שלשה פרנסים טובים עמדו להן לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה. מתה מרים, נסתלק הבאר, שנאמר: "ותמת שם מרים".בבלי תענית ט, ע"א

עם מותה של מרים מסתלקת הבאר ואין מים לעדה. משבר מתחולל. העם חווה חרדת מוות ומשאלת מוות:

וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.במדבר כ, א-ד

המשבר מחריף כאשר משה בזעמו מכה בסלע במקום לדבר אליו. המים, מקור חיים, נהפכים להיות מי מריבה. אבל אחרי מסע ארוך ותלאות נוספות משה אוסף את העם במקום הקרוי "בארה". האל נותן מים לעם והם שרים את שירת הבאר: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא, יז). אולי השירה היא סימן להתבגרות העם, שכן עתם שרים העם לבדם, בלי מרים שכבר איננה, ובלא הובלתו של משה, שאיננו מוזכר.

בשונה משירת הים, שירת התחלת המסע, שזיכרונה מהדהד מרחוק, שירת הבאר היא שירת המסע במדבר ואולי גם שירת ההתבגרות הלאומית הקשה והכואבת. המעבר מ"בארה של מרים" המשקה את ישראל לשירת הבאר של העם מסמן את הכוחות שמוצא העם בתוכו, אחרי תקופה ארוכה שבה רווה, פיזית רגשית ורוחנית, מבארה של מרים.

למעשה, מרים החלה להקנות לעם את היכולת "לשיר את עצמו" כבר בשירת הים, כאשר היא מבקשת מהעם לשיר ("ותען להן מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים"; שמות טו כא) ומצרפת לכך את היציאה בתופים ובמחולות, המוסיפים למלים ממד גופני-חווייתי, ממד מקרב ומעצים. עתה נשלם המהלך. מרים איננה, אבל הבאר הנסית, שנדדה בזכותה עם בני ישראל ממקום למקום, הפכה למקור פנימי של חיים ושל כוח.

מנהיגותה של מרים היא מנהיגות מעצימה, קרובה, לא מרוחקת; כזו שיש בה שיתוף מתחילת הדרך. מרים זוכרת היטב את עמידתה לבדה מול אביה ומול דור האמהות האילמות. כבר אז למדה משהו על בדידותו של המנהיג ועל האפשרות למנהיגות אחרת, פחות מבודדת.

לא מקרה הוא שמרים שומרת על המשפחה ועל אחיה משה; ולא במקרה היא מזוהה כפועה, אחת המיילדות. מרים היא מנהיגה-מיילדת. כשם שתפקיד המיילדת אינו ליצור את הוולד אלא ליילד אותו, לדאוג לכל ההכנות והפעולות כדי שייוולד כראוי, כך דרכה של מרים בהנהגה. היא מכשירה את המונהגים להנהגה-עצמית, בכוחותיהם שלהם.

מעניין לציין בהקשר זה שמשה רבנו, שבהשוואה למרים רחוק יותר מן העם וקרוב יותר לאל, דוחה את דימויי המנהיגות כלידה וכאמהות באחד מן המשברים הקשים מול העם. בני ישראל מואסים במן היורד מן השמים, נזכרים בערגה במאכלי התאווה של מצרים ומבקשים בשר. משה, שמשא העם כבד עליו מנשוא, פונה אל אלהים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.במדבר יא יא-יב

משה מסרב לשאת את משא העם על כתפיו או לשאת אותו בחיקו כפי שנושאים יונק, שהרי הוא לא הרה ולא ילד את העם. מנהיגותו מובילה קדימה, מכוּונת-מטרה, בציפייה שהעם יילך אחריו בדרך אל המטרות שסימן. מכאן התביעה המתמדת של משה מן המונהגים, מכאן הבדידות הגדולה, השחיקה והעייפות של המנהיג-המוביל, המתקשה לקבל את הפער שהולך ונפתח בינו לבין העם. מכאן גם צורך המרד המתמיד של המונהגים עצמם, מרד שבבלי דעת מחפש קרבה  לאב וקשר עמו, גם אם בעזרת מרד וגרימת כעס.

מודל של מנהיגות התייחסותית

האם אפשרית מנהיגות אחרת? האם מרים מסמנת דרך הנהגה אלטרנטיבית? טובה כהן מבחינה בין שלוש דרכי מנהיגות נשית[2]:

הדרך הראשונה היא פעולה בדרכים "נשיות" המקובלות בחברה פטריארכלית תוך ניצול תכונות אלה כדי להשפיע במישור הציבורי. זו דרכה של אסתר המלכה, הנוהגת בחתרנות מצד אחד ומצד שני מצויה עדיין במסגרת הציות לנורמות הגבריות השליטות.

הדרך השנייה היא דרך של מחאה או ניסיון להשפיע על הציבור בצורה גלויה תוך נקיטת פעולות ודרכים המחקות את כללי המשחק הגבריים, בדומה לפעולותיה של דבורה. מחיר ההידמות לגברים הוא הדחקת ייחודן של הנשים ככאלו.

מרים, לעומתן, מציעה דפוס מנהיגות שלישי, שונה מן הדפוס הגברי. על פי כהן, מרים היא הדמות היחידה במקרא המגלמת דגם מנהיגות ציבורי-לאומי נשי ייחודי. הדבר מתאפשר מכיוון שחברת יוצאי מצרים, שבתוכה פעלה מרים, היא חברה בעלת מבנה רופף המצויה עדיין בתהליך מעבר מן המסגרת של משפחה מורחבת (יעקב ובניו) למסגרת של עם עצמאי שעדיין לא גיבש דפוסי מנהיגות ממוסדים וקבועים. מסיבה זו דווקא המוקדמת שבין הנשים המנהיגות במקרא מציגה את הדגם הייחודי ביותר של מנהיגות נשית. לאחר מכן, במעבר לחברה ממוסדת פטריארכלית תתרחש נסיגה – האישה תלך ותפסיד את יכולתה להיות מנהיגה נשית ייחודית, ותלך ותתכנס "בתוך האהל".

אני מבקשת לטעון שדרכה הייחודית מגלמת מרים ניצנים של מנהיגות התייחסותית (relational leadership), מנהיגות אשר מציבה במרכז יחסי אמון, דאגה ואכפתיות בין המנהיגה למונהגים. מרים מביאה אל זירת המנהיגות הציבורית את הערכים שהנחו אותה מילדות, כאשר שמרה על אחיה והוציאה אותו מכלל סכנה וכאשר שמרה על שלמות משפחתה. במעבר מן הפרטי-הביתי אל הציבורי היא לא משאירה מאחור את ערכי הדאגה והאכפתיות. היא רואה בהם ערכים מנחים גם בזירה הציבורית, מול העם.

כמובן שבהקשר המקראי מנהיגותה של מרים נתפסת ומתוארת לרוב כשולית בהשוואה לאחיה אהרן ומשה. כאישה בעולם פטריארכלי, אין בידה הכוח לעבור מן השוליים אל המרכז ולהפוך את דרכה המנהיגותית לדומיננטית. יחד עם זאת, היא מתווה דרך ומסמנת אפשרות אחרת למנהיגות מרפאת, כזו הנשענת על אתיקה של אכפתיות (care), על קירבה ושיתוף.

היכולת להנהיג מבלי לוותר על המאפיינים ה"נשיים" מצד אחד ומבלי להיכנע לנורמות פטריארכליות מצד שני, היא עדיין אתגר גדול, גם בימינו.[3] מפת המנהיגות העולמית בדורנו מצביעה על דיכוטומיה חדה: מצד אחד, מנהיגים היפר-גבריים, ריכוזיים ואוטוריטאריים, ששפתם היא שפת הכוח לבדו והם נבנים מהאדרה-עצמית ולעתים קרובות גם מיצירה מכוונת של הפרדה ועוינות בין קבוצות שונות.

לעומתם מכהנות נשים מנהיגות שאינן תופסות עצמן כמרכז, והכוח שבידן מונחה על ידי ערכים של דאגה ואכפתיות. מנהיגות אלו מביאות אל המרחב הציבורי הפוליטי ערכים שעדיין נוטים להיות מודרים במרחבים פרטיים, וכך מטשטשות את ההפרדה המושרשת בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. המנהיגות האלה מוכיחות שהמודל ההתייחסותי הוא מודל שעובד, בכל הפרמטרים – גם כאלו של שייכות ואמון וגם כאלו של תועלת וצמיחה.

מנהיגותה של מרים עשויה לסמן לנו את הצורך בשינוי פרדיגמטי עמוק ושורשי בתפיסת המנהיגות בתקווה שהשינוי הזה, שכבר קורה בכמה מקומות בעולם, יילך ויתרחב, לטובת האנושות כולה.

  • גרסה שונה של מאמר זה הופיעה בספר: "א-מיתיות: צדק חברתי, מגדר ומדרש", עורכים: הנרייט דאהן כלב, אביגדור שנאן, דפנה חורב ואלי ברקת, ידיעות אחרונות, 2011

הערות שוליים

[1] נחמה ליבוביץ (עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 29-33) מציגה שתי מסורות עתיקות באשר לזהותן של המיילדות. לפי מסורת אחת (המיוצגת ע"י רש"י, ראב"ע, רשב"ם ורמב"ן בעקבות דברי הגמרא), היו המיילדות עבריות, והן אף זוהו עם יוכבד ומרים. מסורת שנייה (המיוצגת ע"י פילון, יוסף בן מתתיהו, מדרש תדשא, אברבנאל ושד"ל) גורסת שהמיילדות היו מצריות. לפי מסורת זו, מילות הפסוק "אל המיילדות העבריות" (שמות א טו) משמען: המיילדות את העבריות.

[2]  טובה כהן, "מנשים באהל תבורך" – האמנם? מרים, דבורה ואסתר כנשים מנהיגות בחברה פטריארכאלית", אחריו: על מנהיגות ומנהיגים, ע. חנה עמית, משרד הבטחון ההוצאה לאור, ישראל 2000, עמ' 179-188.

[3] יש להדגיש כי אני מכנה מאפיינים אלו כ"נשיים" לא במובן מהותני אלא במובנים היסטוריים ותרבותיים. לתפיסתי, מודל המנהיגות ההתייחסותי פתוח לפני כל המגדרים. העובדה שהוא מיושם יותר בידי נשים נובעת מן התרבות, שבה עדיין נשים נקשרות יותר למרחבים הפרטיים ולערכים הנתפסים כערכים ביתיים ו"טיפוליים".

השארת תגובה