פרשתנו עוסקת באחריות הקהל לשימור המרחב הציבורי. אחריות זו בונה בסופו של יום הדדיות וברית בין העם למנהיגיו.

רובו של ספר ויקרא מעמיד במרכזו את אהרון ובניו ולצדם את משה, כפעילים המרכזיים האחראים על עבודת הקודש ועל המוסד הציבור שבו זו מתנהלת – המקדש. מתוך כך, היינו מצפים שמשפחת הכהונה תהיה מופקדת ואחראית גם על המרחב הציבורי שבו ובכלל. ואולם, פרשתנו מלמדת כי האחריות על מרחב זה אינה נחלתם של ההנהגה או משרתי הציבור בלבד. למעשה, קיימת תלות הדדית בין ההנהגה ושליחי הציבור לבין הקהילה בשמירה על המרחב הציבורי ועל אופיו.

פרק כד בספר ויקרא מתאר שני טקסים קבועים שהתקיימו במקדש, הקשורים לשני אלמנטים חשובים בו: נר התמיד ולחם הפנים. במבט ראשון נראה שמדובר בעניינים הנוגעים לכוהנים בלבד, אולם עיון נוסף מגלה כי בשני המקרים מדגישים הפסוקים את מעורבותם של ישראל כולם. אם כן לפנינו תופעה שבה מרחבים מקדשיים הם מרחבים בהם ישנה אחריות כלל קהילתית, וזאת במקדש ובקודש. תופעה זו מתגלה בפסוקי פרשתנו גם בהקשרו של זמן מקודש.

למאמר המלא