רוב החילונים יכולים, ורוצים, לחיות בשלום עם היהדות שלהם - זו פשוט לא היהדות של הממסד הרבני-חרדי. תנועת היהדות הישראלית, שמייצגת ליברליות, שוויוניות ופתיחות, מתאימה לדרכם ולערכיהם

ח"כ שמחה רוטמן טוען שחוק רבני הערים יקדם "רבנות ראשית ממלכתית". אבל כשייצוג התושבים בבחירת רב העיר שלהם פוחת, זו לא ממלכתיות, אלא ריכוזיות - וזה ישחק עוד יותר את אמון הציבור ברבנות

מיליון איש הגיעו לישראל מבריה"מ, והשיחה על המשמעות היהודית של עלייתם נעשית לרוב עליהם ולא איתם. יותר שואלים: האם אתם יהודים? ופחות מדי - מהי יהדותכם זו, שיכלה אפילו לתופת הקומוניסטי?

מה צריך להיות התפקיד של מוסד הרבנות הראשית? האם ייתכן שהוא יציע חזון של ממש למדינה כולה, שאפשר יהיה להתאחד סביבו במקום להתפלג? ובכלל, האם נחוץ כאן ממסד דתי יהודי ממלכתי ריכוזי?

ההצעה של גורמים בציונות הדתית לאפשר אי-מתן שירות מרופא או בעל מלון בשל פגיעה בתפיסתו הדתית מזכירה את החקיקה הנוצרית בארה"ב. ואולם היהדות ההלכתית התרכזה תמיד בפסיקה כוללנית ולא אישית

האם לכשרות צריך להיות סטנדרט יחיד? אישה חילונית שרוצה להתחתן חייבת לעבור במקווה? ואיך דואגים לשירותי דת שאין בהם כפייה דתית? מוסדות הדת של המדינה - פרק ראשון מתוך שלושה

דרישות החרדים בהסכמים הקואליציוניים משקפות אי הבנה של הפרויקט שנקרא 'מדינת ישראל'. מנהיגי המגזר מסרבים לעבור מקיום קהילתי לקיום ריבוני של מדינה, וגם ארגוני החסד שלהם הם ביטוי לכך

האם מדינת ישראל אמורה לקבוע סטדרנט אחיד לגיור היום? האם היא בכלל רשאית להחליט מי מגייר? ואולי כל שמוטל עליה זה להיות קשובה לרחשי העם היהודי בנושא, כדי שתוכל לשקפם בחוקים שלה?

נדמה שכולם רצו לדחות את הדיון על יהדותה של מדינת ישראל ל"אחר כך". הרי היו סוגיות בוערות יותר: בטחון, כלכלה, עלייה. אבל "אחר כך" הגיע, והשאלה מה היא מדינה יהודית הפכה לבוערת מכולן

בבתי כנסת בחו"ל אנחנו מרגישים בבית, וכשחייל בודד מקריב את חייו כאן, אנחנו מתרגשים. בין הקהילות יש הרבה ביקורים, אבל יותר מזה - יש ביקורת, והיא הולכת ומחריפה קרע עמוק, שלא ברור לאן יוביל

תפיסת 'הרוב קובע', שלפיה זכות הרוב לשנות את ערכי המדינה על חודו של קול היא שגויה. הדרך היחידה לשמור על הערכים המכוננים של מדינת ישראל היא הגבלת יכולת נבחרי הציבור לשנותם בכל עת שירצו

הגיע הזמן לאפשר תחבורה ציבורית בשבת, או דווקא לבטל משחקי כדורגל ביום הזה? רעיונות מקוריים וכיווני מחשבה חדשים על היום שכולנו אוהבים לריב עליו כבר יותר מ-70 שנה

מה קורה כשהנושא העדין והנפיץ של מיניות ויחסים בין גברים לנשים יוצא מהמרחב הפרטי אל המרחב הציבורי, שבו כל פשרה נחשדת כמדרון חלקלק שבקצהו מדינת הלכה, או דווקא הפקרות בלתי מרוסנת

מי ראוי לקבל אזרחות ישראלית - רק יהודי לפי ההלכה? מי שהוא נכד לסב יהודי? מי שמתגייר בכל גיור שהוא? ואולי מי שמזדהה עם המדינה וערכיה? שאלת מיהו יהודי הגיעה לנקודת הרתיחה

שבת, גיור, הפרדה מגדרית, נישואים וגירושים ועוד ועוד - בפרק הפתיחה של הפודקאסט, תהלה פרידמן מנסה לפתוח את השיחה על איך היהדות הביאה אותנו לכאן, ומדוע היא גם מצליחה להפריד בינינו

היהדות מצווה גם על דאגה לחלשים - ובהם גם מי שהיו רוצים להתנייד בזמנם החופשי ונפגעים מחוסר היכולת לעשות זאת. השימוש בדת כדי למנוע תחבורה ציבורית בשבת - לא הועיל ליהדות, אלא להפך

בהימנעות מעלייה להר הבית יש הכרה באנושיות האדם, וממילא גם בסופיותו, ובכך שקצרה ידו מלהשיג את הכול. על פי תפיסה זו, אי העלייה לאתר הקדוש היא הרבה יותר מאשר חישוב פוליטי או הלכתי

היא חתומה על בג"ץ המרכולים שהכשיר מסחר בשבתות, התייצבה לצד המסעדנים והצרכנים בנושא הכשרות, ופרצה דרך גם בגיור. מרים נאור הותירה חותם משמעותי במקום שבו הפוליטיקאים השאירו ואקום

לחוק הגיור והרפורמה שהוא מציע יש פוטנציאל להרחיב את שערי הכניסה לעם היהודי, אבל הרבנות הראשית רוצה להשאיר את הכוח שנמצא בידיה עוד מימי קום המדינה

מטרת המרכז היא לעצב מדיניות חדשה בתחומי הליבה של יחסי יהדות ומדינה בישראל, בהם שאלת "מיהו יהודי", שבת במרחב הציבורי, וכן פלורליזם בשירותי הדת - כולל נישואין וגירושין