לפעמים צריך להתחיל מהסוף – הרכבת הקלה בגוש דן צריכה לפעול בסופי שבוע. זה מוצדק משלל סיבות: מדובר בשירות בסיסי לציבור; זה מרחיב את השימוש בתחבורה ציבורית בשאר ימות השבוע ומאפשר לוותר על רכב שני; זה מצמצם פערים כי מדובר בשירות חיוני למי שאין באפשרותו להחזיק רכב פרטי על סך עלויותיו המאמירות; זה יכול להפחית תאונות דרכים המתקיימות תדיר בסופי שבוע בהתנגשויות של רכבים פרטיים; זה עדיף לסביבה כי מדובר באמצעי תחבורה מזהם הרבה פחות מעוד כמה אלפי רכבים פרטיים שיגדשו את נתיבי התחבורה בדרך לים ולבית החולים ולסבתא; זה מוצדק מבחינת חסכון בעלויות לכל משתמשי הרכבת הקלה, גם באמצע השבוע, כי העלות התפעולית מתחלקת על פני יותר נסיעות – כך עלה ממחקר של חברת BDO שפורסם ביום שישי.
אבל יש סיבה נוספת, שבדרך כלל משתמשים בה כדי להתנגד לתחבורה הציבורית בשבת בכלל ולרכבת הקלה בגוש דן בפרט – כי זה פשוט מה שצריך לקרות במדינה יהודית ודמוקרטית. במקום שהיהדות תהיה איל הניגוח של ספינת המתנגדים האוטומטית לכל שינוי ביחסי יהדות ומדינה היא תהיה דרך המוצא והפתרון. כי ביהדות יש גם את זה – הכרה בזכויות החלש, הגר, היתום והאלמנה. אותן אוכלוסיות שבדרך כלל לא נספרות, אלה האוכלוסיות שנפגעות הכי הרבה מחוסר היכולת להתנייד בסופי השבוע. וצריך להגן עליהן כפליים; גם לאפשר להן להגיע לארוחת שישי אצל ההורים, כי שבת זה גם משפחה, וגם להגביל את יכולת ההעסקה שלהן בסופי שבוע, כי שבת זה גם מנוחה. אבל היא לא המנוחה הדתית-ההלכתית בלבד.
