בשנים האחרונות מספרי העולים להר הבית רק הולכים וגדלים. מעט מתוך אלו העולים אל ההר עושים זאת ממניעים רוחניים; מרביתם מונעים מסיבות לאומיות, או דתיות-לאומיות. ועדיין, גם היום, מרבית הציבור היהודי אינו עולה להר הבית.

בחוגים הדתיים והחרדיים ההימנעות נובעת מטעמים הלכתיים, שכן על פי פוסקים רבים בעבר ובהווה, קיים איסור לעלות להר הבית בשל חוסר היכולת להיטהר טהרה גמורה. בחוגים החילוניים מקור ההימנעות הוא תיאולוגי. הם אינם מוצאים משמעות במקום הזה, ואף להפך – הוא מסמל בעיניהם את העולם הפגאני שטוב שעבר מן העולם.

אצל רבים, מחוגים שונים, ההימנעות נובעת מהפרגמטיזם הציוני. כפי שכתב ד"ר תומר פרסיקו, בשביל רבים – גם אלו המאמינים שיום יבוא ומשיח יגאל את ישראל מכל צרותיהם וייבנה בית המקדש השלישי – המקדש אינו אלא חלום לעתיד לבוא, חזיון אחרית הימים. בינו לבין הציונות המעשית אין שום קשר. במידה רבה אפילו להפך: הניסיון לכרוך את החזון הציוני בחזון המשיחי המגולם בעלייה להר הבית עלול לדידם להמיט אסון על החזון הציוני.

המחזיקים בעמדה זו אינם בהכרח מסכימים על המשמעות הסמלית של ההר: חלקם רואים בו מקום מקודש בעל משמעות דתית גדולה מאוד, אחרים רואים בו מקום בעל ערך היסטורי-לאומי ויש כאלה שלגביהם אין להר הבית כמעט כל משמעות. אולם בין כל אלה שוררת הסכמה רחבה כי הפיכתו של הר הבית למוקד עלייה לרגל יהודית הוא עניין שיש לו השלכה גדולה מדי, ומסוכנת מדי, לעתיד הציוני.

כמו במקרים רבים אחרים, הפולמוס הציבורי המתנהל סביב סוגית הר הבית צובע בצבעים מסוימים מאוד את התיאולוגיה ואת המשמעות של הר הבית בתפיסה הדתית. לכאורה, הוויכוח בין הצדדים אינו ויכוח על אודות משמעותה של הדת, אלא על יישומה במציאות חיינו. גם החוגים המעודדים עליה להר וגם אלו המתנגדים אליה אינם חולקים על המשמעות הדתית של העלייה להר הבית, אלא שבשל המגבלות ההלכתיות שקיימות בימינו – האחרונים נמנעים מלעלות להר.

בשורות הבאות ברצוני להציג קול אחר, שנבלע בתוך המולת הוויכוח. קול דתי המוצא משמעות הפוכה לגמרי בהר הבית מזו המקובלת בהוויה הישראלית. 

שתי חוויות דתיות הפוכות

כדי להסביר את דבריי אבקש להקדים ולשאול מהי משמעותה של החוויה הדתית במסורת היהודית בכלל. תשובות שונות ניתנו לשאלה זו במרוצת הדורות, אולם נדמה לי כי אפשר לחלק אותן לשני סוגים.

הראשונה היא חוויה של מלאות; חוויה שבה האדם מרגיש התעוררות רגשית, התרוממות רוח, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה". השנייה היא חוויה של שפיפות וענווה, של אפסות האדם: "לך דומיה תהילה". שתי חוויות חיים אלו הפוכות וצרות זו לזו, וההבדל ביניהן נובע כמובן מן השאלות הגדולות יותר – מהו אלוהים ומהו האדם, והתשובות השונות שנתנו להן במרוצת הדורות. על כל פנים, שתי החוויות האלו הן חוויות אנושיות הבאות לידי ביטוי בתוך התרבות היהודית לגווניה.

יש מן ההוגים היהודים שהדגישו יותר את החוויה הראשונה ויש מביניהם כאלו שהדגישו דווקא את השנייה. רבי שמחה בונים מפשיסחה עמד הפרדוקס והמתח בין שתי חוויות אלו, ולכן הצהיר שבכיסו האחד יש לו פתק ובו נאמר "בשבילי נברא העולם" ובכיסו השני יש פתק ובו נכתב "ואנכי עפר ואפר".

במציאות החיים ניתן לראות כיצד פעמים רבות גוברת ידה של החוויה הדתית מן הסוג הראשון על הסוג השני. בעוד שהחוויה הראשונה נצבעת בצבעים עזים ומלאי חיים, ומושכת אחריה קהל רחב, הרי השנייה, האפרורית, אינה מצליחה לסחוף אחריה רבים. יתרה מזו, במציאות החיים הישראלית כיום, המפגש שבין הדת והלאום מוביל פעמים רבות לחוויה הדתית מן הסוג הראשון. כאשר החיים הלאומיים, שהם חיים מלאי עזוז וכוח, נפגשים עם החוויה הדתית – הרי שגם זו רואה את עצמה כמי שחייבת לצבוע עצמה באותה באותם צבעים בוהקים. אלמלא כן, היא עלולה לכאורה לאבד את כוחה ומרכזיותה לאחותה הלאומיות.

הר הבית, המקום המקודש, הוא סמל לעמידה נוכח אלוהים, וככזה הוא עשוי לייצג את שתי החוויות הדתיות ההפוכות הללו. מחד, הוא יכול לסמל את המקום שבו שמיים וארץ נפגשים, את המקום שבו האדם מגיע אל פסגות הרוח של חייו. אולם מנגד הוא גם יכול לסמל את ההפך הגמור: את אי-ההשגה של האדם את אלוהים, את שפיפות הקומה של האדם נוכח חידת הטבע או אלוהים.

בשל הגורמים האנושיים והלאומיים שעליהם עמדנו לעיל, נוצר מצב שבו החוויה הדתית היחידה המוצגת בהקשר של הר הבית, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היא החוויה הדתית מן הסוג הראשון, זו של המלאות הדתית. אף אלו שנמנעים מלעלות להר מטעמים דתיים אינם מנמקים את עמדתם בעזרת חשיבותה של החוויה הדתית השנייה אלא משתמשים בנימוקים אחרים – הלכתיים, שמרניים ופרגמטים.

ברצוני להציע כי ההימנעות מעלייה להר הבית עשויה לנבוע מסוג אחר של עמידה נוכח אלוהים, ממשמעות אחרת של המושג אלוהים, וממילא גם מחוויה דתית אחרת לגמרי. החוויה הדתית מן הסוג השני מבקשת ללמד אותנו כי הכרה מלאה באנושיות האדם מחייבת אותנו להכיר גם בסופיותו, בכך שקצרה ידו מלהשיג את הכול.

תפיסה דתית זו אינה כופרת במשמעותו של אלוהים, אך היא גם אינה מתרגמת אותו לשפה אנושית. היא נותרת בעמדה של פליאה, חוסר ודאות ושבירה נוכח שמו של אלוהים. אלוהים נותר תמיד טרנסצנדנטי לעולם, והאדם אינו יכול לקבוע אפילו האם הוא ישנו או איננו. אותה עמידה נוכח אלוהים הבולל ומבלבל את שפת האדם צובעת כמובן בצבעים אחרים לגמרי את כל רכיביה של המערכת הדתית, אולם כאן לא אתאר אלא את הצורה שבה היא מעצבת את העלייה, או שמא את אי-העלייה, אל המקום המקודש.

עבודת הבעל

בתיאור הבריאה שבספר בראשית נאמר:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.בראשית א, כח

ברכה זו היא תיאור של מעשי האדם בעולם. האדם מבקש לכבוש הישגים, לשלוט בארץ, לאחוז בקרקע. אל מול כל שאיפות אלו, עומד המקום המקודש. על פי המסורת היהודית האדם מנוע מלהגיע אל לב ליבו של קודש הקודשים, אל המקום המקודש ביותר (למעט מן הכהן הגדול, הנכנס אליו פעם אחת בשנה, כניסה שאף היא אפופה ערפל וענן). את המקום המקודש האדם אינו יכול לכבוש. המקום המקודש עומד בסתירה לרעיון הכיבוש של האדם. הוא אינו מבקש לבטל את כיבושיו של האדם ולא לטעון כי כולם רעים הם, אלא כדי להעמיד למולם תמונת מראה, אספקלריה ריקה, שותקת – שבכוח שתיקתה הרועמת מלמדת את האדם להרפות את אחיזתו מהקרקע, לשים לב למה שמעוללים מסעי הכיבושים שלו. זוהי חוויה דתית של הימנעות והגבלה, המזכירה לאדם "כי לי – לאלוהים – כל הארץ" ולא לנו, לבני האדם. חוויה זו הפוכה לחלוטין מזו השגורה שכה רגילים לעסוק בה.

החוויה הדתית של ההימנעות מלעלות למקדש הפוכה גם לתנועת החיים העזה של הלאומיות. אם הלאומיות היא קריאת ההשכמה לאדם ולעם לקחת את גורלם בידם, לאזור את כוחם במותניהם ולצאת חלוצים לפני המחנה, הרי שהחוויה הדתית מן הסוג השני היא מעין תשובת המשקל לאותה כוחניות.

החוויה הדתית שבאי-עלייה להר הבית מזכירה לעם ששב לארצו שלמרות הכל הוא לא אדון הארץ. יש אדון אחר, נעלה על כל אלוהים ואדם, שלו המלוכה והממלכה. על פי פרשנות זו, השפה הדתית אינה צריכה להסתפק בנימוקים הלכתיים להימנעות מעלייה להר הבית. לצדם יש לשרטט ולתאר את משמעותה של החוויה הדתית של הימנעות מעלייה להר. אנו נקראים להכיר בעומק החוויה הדתית שלפיה כל ניסיון לקנות בעלות על הר בית ה' הרי הוא כעבודת הבעל. כל ניסיון להפוך את הר בית ה' להר שלנו פירושו חילול המקום המקודש, והפיכתו של המקום שלא ניתן לכובשו – לשטח כבוש.

כיפת הסלע ו"מקום המקדש"

יש הרואים בהימנעות של הרוב-היהודי מלעלות להר הבית או באיסור לקיים תפילות יהודיות באופן פומבי על הר הבית כניעה לכוחות לאומיים או דתיים המבקשים לנתק את הקשר ההיסטורי של העם יהודי מכור מחצבתו, ממולדתו ומעברו ההיסטורי, וממילא – פגיעה בחוסנה של מדינת ישראל. מן העבר השני, יש הרואים בכל תפילה חרישית ומאוויים פנימיים המייחלים "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ", מעבר מציונות למשיחיות וקריאה לא-רציונאלית למלחמת דת בין יהודים ומוסלמים.

בעיניי, שתי העמדות הללו חסרות. אני מבקש להציע הצעה אחרת, בעקבות יצירותיהם של אמנים יהודים מראשית המאה ה-20, כדוגמת משה בן יצחק מזרחי, שעלה ארצה מאיראן בראשית המאה ה-20. ביצירותיהם של אותם יהודים נשמר המתח שבין ייצוג של הר הבית בהקשרו הקונקרטי – כמקום המקודש למוסלמים, לבין הזיקה הייחודית והחשובה של העם היהודי להר הבית במשך הדורות. כך, למשל, האמנים שבחרו לצייר בתוך בית הכנסת אבוהב שבצפת את המקום המקודש ליהודים, ציירו דווקא את כיפת הסלע (תוך שהם יודעים כי כך נראה המומנט המוסלמי) אך כתבו תחתיה "מקום בית המקדש". בכך שימרו אותם אמנים את שני הקולות הסותרים. מן העבר האחד הקול הקורא: דע לך! המקום המקודש לעמך מדורי דורות, הוא גם המקום המקודש לבני דת אחרת, למוסלמים. זכור את אותם מאמינים שדתם שונה משלך! אל תבקש למחוק את אמונתם בשל אמונתך. אל תשכח שלאותו המקום שאתה קורא "מקום המקדש", הם קוראים "חראם אל-שריף"!

מן העבר האחר נשמע מתוך היצירות הללו הקול הקורא: דע לך! המקום המקודש למאמינים המוסלמים ושעליו ניצבת כיום כיפת הסלע, הוא המקום שאליו ערגו יהודים במשך דורות בתפילה "אל בנה ביתך בקרוב". זכור את אותה אמונה וכמיהה! אל תבקש למחוק אותה בשל רצונך לכבד את אמונתם של אחרים.

רק השמירה על שני הקולות האלו יחד עשויה לשמור גם על המסר המורכב שהצגתי לעיל ביחס לחוויה הדתית שבאי-עלייה להר הבית. מסר זה הולך ונמחק כאשר מתייחסים באופן אדיש ובוודאי ביקורתי להר הבית מזה, וכן כשאנו מבקשים לממש את מלוא הריבונות שלנו בהר באמצעות עלייה רחבת היקף או תפילה פומבית בהר הבית.

אפשר להתווכח האמנם קו פרשת המים שבין שני קולות אלו עובר בנקודות שתיארתי אני, או שאולי נכון היה לומר שכל עוד היהודים מתפללים בהר הבית אך אינם מונעים מן המוסלמים להתפלל ברבבות אלפיהם בהר – אין כאן פגיעה במתח העדין הזה. בעיניי, מתוך היכרות עם רבים מאלו המבקשים להעמיק את אחיזת המדינה היהודית בהר הבית, כמו גם מתוך שיחותיי עם ידידי ומכרי המוסלמים – הקו העדין והשברירי הזה עובר בנקודה זו ממש, בעליה רחבת היקף של יהודים להר הבית ובתפילה פומבית שם.

על כן, באופן שבו אני מפרש את המציאות, הדרך לשמור ולאזן את המתח הזה הוא בהמשך שמירה על הימנעות יהודית מתפילה בהר הבית ומעלייה אל הר הבית. כאמור, הימנעות זו אינה רק חישוב פוליטי או ביקורתיות דתית, אלא גם חוויה דתית כשלעצמה; חווית האפסות של האדם נוכח האלוהים.

אליסף תל-אור הוא סמנכ"ל רשת 'מיתרים'. המאמר מבוסס על הפרק "מקום המקדש" בספרו "קורא בין התמונות: לוח השנה העברי בראי האמנות היהודית".