תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ, אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה
מסע במקורות היהודיים מלמד כי השאלות כיצד לכונן קהילה ואיך לבנות עַם העסיקו יהודים אלפי שנים, וכי למסורת היהודית יש בהן עמדה שרלוונטית מאוד לחיינו. מסתבר שתמיד היו יהודים שלא הבינו את גודל האחריות והצורך בסולידריות וערבות הדדית ברמה הלאומית. אולם המסר של התורה ושל הספרות הרבנית וההלכתית ברור: יחידים, ואף קהילות ושבטים אינם חיים לעצמם, יש להם מחויבות כלפי הכלל כולו.
דרישות החרדים בהסכמים הקואליציוניים משקפות אי הבנה עמוקה של הפרויקט שנקרא 'מדינת ישראל'. מנהיגי המגזר החרדי לא הפנימו את המעבר מקיום קהילתי, שאפיין את ההיסטוריה היהודית מאות רבות של שנים, לקיום ריבוני של מדינה. ההצטיינות של ארגונים חרדיים בתחומי החסד ראויה להערכה ולכבוד אך אינה יכולה להחליף את החוזה הבסיסי בין אזרחים של מדינה.
כדי לרענן את הזכרון בנוגע לשאלות הללו אני מציע כאן מסע קצר במקורות היהודיים.
רגע לפני כניסת עם ישראל לארץ כנען מופיע הניסיון הראשון להשתמט מאחריות. שבטי ראובן וגד מבקשים ממשה ומנשיאי העדה להשאר בארץ הגלעד, ממזרח לירדן, ולא לעבור יחד עם שאר השבטים את הנהר לתוך ארץ כנען. תגובת משה חריפה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי־גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם ה'"?
לא זו בלבד שאתם משתמטים מן המאמץ המלחמתי, אתם גם מחלישים את יכולת העמידה של אלו שנלחמים. בהמשך משה משווה זאת לחטא המרגלים אשר הפחידו את בני ישראל מפני המלחמה בארץ. בני גד ובני ראובן מקבלים את הביקורת ומבטיחים להשתתף במאמץ המלחמתי של העם. כך מסכם משה את הדברים:
אִם־תַּעֲשׂוּן אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, אִם־תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה… וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ – וִהְיִיתֶם נְקִיִּים ה' וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'.
עליכם להיות נקיים מה' ומישראל: אינכם יכולים לטעון לזכות להפטר מהחובה הכללית בשם ה' אלא אם כן הדבר מקובל גם על ישראל. זוהי קביעה חשובה אף לימינו: גם אם אמונתם הדתית של החרדים מהווה מבחינתם הסבר לגיטימי לפטור מגיוס ומתרומה כלכלית לחברה, הרי אין הם נקיים מישראל – הישראלים לא מבינים ולא מקבלים זאת.
פסוק זה, המופיע כמה פעמים בספר שופטים, מדגיש את ההבדל בין שלטון השופטים לשלטון המלך. תקופת השופטים מאופיינת בחוסר סולידריות בין שבטי ישראל: כל שבט או קבוצת שבטים מתנהלת לעצמה ומתמודדת בעצמה עם האתגרים העומדים לפניה. כך, בשירת דבורה מוקיעה דבורה את השתמטותם של כמה שבטים מלבוא ולעזור במלחמה נגד יבין וסיסרא, ומשבחת את המתנדבים ובהם שבטי אפרים, בנימין, זבולון, נפתלי ויששכר: "לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ ה'" (שופטים ה, ט).
מינויו של שאול למלך על ישראל אמור לתת מענה למשבר הבדלנות וחוסר הערבות ההדדית בין שבטי ישראל. מבחנו הראשון של שאול מתרחש כאשר נחש העמוני תוקף את אנשי יבש גלעד. שאול מגייס את כל העם למלחמה כדי להציל את אנשי הגלעד:
וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל־הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד.
שאול מתנהג כמלך: כאשר תוקפים עיר אחת בתוך הממלכה, על כולם להתגייס לעזרתה. זו הפעם הראשונה שהעם כולו מתנהג "כאיש אחד". שאול יוצר נורמה חדשה – על כולם להתייצב למלחמה, ומי שלא יתרום את חלקו – ייענש. זו כבר אינה התנדבות אלא חובה של ממש.
הקהילות היהודיות לא יכולות היו להתקיים רק על בסיס טוב ליבם של העשירים, הן היו חייבות לעגן בחוק את הצדקה הפרוגרסיבית. ההלכה רואה במתן מתנות לעניים חוב כספי של ממש ולכן המשנה קובעת כי בעל שדה "שאינו מניח את העניים ללקוט [את הגידולים שהוא מחוייב להשאיר להם]… הרי זה גוזל את העניים" (פאה, ה, ו).
יתרה מזו, חז"ל ובעקבותיהם חכמי ההלכה קבעו שאת הצדקה יש לגבות ולחלק באופן פרוגרסיבי – מן העשיר לפי יכולתו ולעני לפי צרכיו (ראו למשל: שו"ת הרשב"א, חלק ג, שפ). כך קבע הרמב"ם:
מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שייתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שייתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן.
ר' דוד בן שלמה אבן זמרא (הרדב"ז, 1479-1573), שהיה פרשנו של הרמב"ם, הסביר כי ניתן לכפות על מצווה זו שכן היא כמעין חוב שעל האדם לתת. לבית הדין יש זכות לרדת לנכסיו "כאשר עושין למי שמסרב לפרוע חובו אשר עליו". זהו ביטוי לתפיסה של צדק שאינה בנויה רק על נדיבות לבם של העשירים אלא על האחריות החברתית המחייבת את הפרטים בתוכה. בתוך העולם ההלכתי עוברת הצדקה מיסוד: הקהילה היא זו שגובה את מס הצדקה לפי יכולת הנותנים ומחלקת אותה לפי צרכי הנזקקים.
החידוש הגדול של העת המודרנית, לצד הפיתוח הטכנולוגי והתעשייתי, הוא הקמת מוסד "המדינה". המדינה המודרנית, הדמוקרטית, היא ייצוג של רצונות כלל האזרחים וצורכיהם. האזרחים הם הריבון, כאשר מנגנוני המדינה מאפשרים את ניהול החברה והכלכלה של הכלל.
בעולם העתיק היחידה הכלכלית הייתה קטנה ופשוטה – לעתים יחידת יצור כלכלית של אדם אחד או של משפחה אחת המעבדת את שדותיה. בעולם המודרני לכל יחידת יצור כלכלית יש שותפים רבים ומגוונים, בעלי הון רבים, בעלי מקצוע שונים, ידע רב שאין מי שמחזיק את כולו, תלות סבוכה בספקי חומרי גלם, שירותים ויצרני משנה, שווקים בינלאומיים הדורשים מערכים שלמים של תקשורת ותעבורה.
נדרשים בתי ספר ומוסדות הכשרה לשלל המקצועות לקיומה של היחידה הכלכלית. הרשת המורכבת הזו יוצרת תודעה של שותפות בדרגות שונות. בעל ההון אינו מחזיק את כל הכוח בידיו ואינו יכול להחליף בכל יום את עובדיו, בעיקר את אלו שיש להם ידע ומיומנות ייחודיים. נסיבות אלו יצרו את התודעה של זכויות העובד, העצימו את כוחו של היחיד ולפיכך גם את אחריותו לתרום למאמץ הכללי.
במדינה מודרנית חלק גדול מן השירותים הנדרשים לאזרח לא יכולים להתקיים במסגרת הקהילתית. רק מדינה יכולה להחזיק מערכת צבאית ומשטרה, לנהל יחסי חוץ, להפעיל מערכת משפטית מסועפת, ועוד. בכך שונה המדינה מן הקהילה היהודית שאנו מכירים מהמקורות. בקהילה אפשר שיהיו מוסדות צדקה כמו "קופה" ו"תמחוי", אך מה לגבי בית ספר לרפואה וכור אטומי? רק חברות גדולות מאוד כמו מדינה מסוגלת לספק לציבור גדול שרותי תחבורה ורפואה ברמה גבוהה, שלא לדבר על מחקר ופיתוח מדעי וטכנולוגי ועל הכשרת כוח אדם עתיר ידע וניסיון. מובן ששלל השירותים הללו עולים כסף ומחייבים מערך מיסוי מקיף.
האזרח במדינה המודרנית הוא אפוא 'בעל מניה' במשאבי הטבע של המדינה, הוא תורם בשירות צבאי ובתשלום מיסים, הוא שותף בתהליכי היצור המורכבים. לכן הוא דורש שהמדינה שלו תשרת אותו ואת צרכיו. זהו חוזה בלתי כתוב המהווה את היסוד של המדינה המודרנית. רק בשותפות מלאה של כל האזרחים לתרום את חלקם תתכן שותפות משמעותית המאפשרת קיומה של מדינה חזקה המגנה על אזרחיה ומעניקה להם שירותים.
אולם הקהילה החרדית ובעיקר המנהיגות שלה לא הפנימו את המעבר התודעתי בין העולם הישן לעולם החדש, את המעבר מקהילה למדינה. בשונה מהקהילה היהודית בעבר, קהילה יהודית כיום אינה מסוגלת לספק את צרכיה שלא במסגרת מדינה. הרבה מארגוני החסד החשובים בישראל נוסדו על ידי חרדים: יד שרה, זק"א ועוד; חרדים רבים מתנדבים בארגוני חסד ועושים חסד. אך כל אלו אינם יכולים לתת מענה למכלול הצרכים של קיום החברה בעת הזאת.
התייחסות נכונה ומועילה לאתגרים הכלכליים והחברתיים דורשת עיסוק בשאלות של תכנון תשתיות, השכלה, הכשרה מקצועית ותעסוקה. בעיות אלו לא תבואנה על פתרונן במתן מעשר כספים, בהקמת אין סוף גמחי"ם לכל צורך קטן או גדול, או בחלוקת מצרכי מזון לנזקקים לקראת שבת וחג.
מדינה מודרנית כמו מדינת ישראל, יכולה להעניק לאזרחיה שירותים רבים ויקרים רק בשל החוזה הבלתי כתוב בין כלל האזרחים. חוזה זה מחייב כל אזרח ואזרחית למלא את חלקו בשירות הצבאי ולהפיק את מרב הפריון הכלכלי מעבודתו.
ודוק, לא מדובר על פרנסה במובן הצר של המילה אלא במה שנקרא בעגה המקצועית "מיצוי כושר השתכרות", כלומר עבודה בפריון הגבוה האפשרי. חרדי שעובד בעבודה שאינה ממצה את כשרונותיו רק מפני שלא רכש השכלה מתאימה אינו עומד בתנאי החוזה. כאשר קהילה שלמה מבקשת לעצמה פטור ממילוי תנאי החוזה אך במקביל ממשיכה לדרוש את כל ההטבות של החוזה – נוצר חוסר איזון משווע.
קהילה שלמה נשענת על אזרחים שסוחבים אותה על גבם ובאמצעות כיסם. במינוח ההלכתי מדובר בגזילה.
מנקודת מבטם של החרדים, הם זכאים לכל מה שאזרח ישראלי זכאי לו, אך הם אינם מבינים שהזכאות הזו בנויה על חוזה חברתי שאת תנאיו הם אינם ממלאים בהתאם לשיעורם באוכלוסייה. גם אם יש לכך סיבות אידיאולוגיות או דתיות, הן אינן רלוונטיות מפני שהציבור הישראלי הרחב, המקיים את החוזה החברתי, לא מוכן לקבל זאת. לא מדובר בהגנה רב תרבותית על זכויות של מיעוט אלא בניצול של המיעוט את משאבי הרוב ללא כל הצדקה. ודוק, מה שמונח לפנינו אינה התמודדות של המדינה עם אזרחים פרטיים אלא עם תנועות ומפלגות המייצגות אלפי אזרחים.
במינוח ההלכתי מדובר פשוט בגזילה. מסופקני עם בית דין רבני היה מקבל התנהגות כזו בבניין משותף שבו יש דיירים שלא מוכנים לשלם על הניקיון או החשמל אך ממשיכים לצרוך את השירות. האזרחים שכן תורמים, בשירות צבאי ובעבודה יצרנית, סוחבים על גבם ובאמצעות כיסם קהילה שלמה המנצלת זאת לרעה. חמור מכך – מדינת ישראל לא תוכל להמשיך ולתת את אותה רמת בטחון מדיני וכלכלי ללא תרומתם של החרדים למאמץ הקולקטיבי.
במדינה ליברלית אי אפשר לכפות על אדם לשרת בצבא או לעבוד, אך אפשר לנקוט בסנקציות מסוימות כדי לעודד את השירות הצבאי, את ההשכלה ואת פריון העבודה. ההסכם הקואליציוני שנחתם בימים האחרונים עם מפלגת יהדות התורה מבקש למנוע כל זאת על ידי השוואת תנאי בתי הספר שאינם מלמדים לימודי ליבה לאלו שכן מלמדים, ומתן פטור מוחלט וגורף משירות צבאי לכל האוכלוסייה החרדית. בשונה מן התקציבים שביקשה המדינה לתת למגזר הערבי, שנועדו להעלות את פריון העבודה ואת השילוב של האזרחים הערבים במאמץ הכללי, התקציבים שמבקשים החרדים נועדו לעשות את ההפך הגמור.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
