דמיינו לעצמכם חוק שיתנה הצגת בית אוכל כ"טבעוני", בכך שתהיה לו "תעודת טבעונות" ממשרד הבריאות. במקרה כזה, הפרשנות הראויה לחוק תהיה כי בית אוכל שאין בידו "תעודת טבעונות" מטעם משרד לא יוכל להציג עצמו בכתב כ"בית אוכל טבעוני" ולא יוכל להציג "תעודת טבעונות אלטרנטיבית", אך עדיין לא יהיה ניתן למנוע ממנו לציין בכתב כי בהכנת המזון לא נעשה שימוש בחומרים מן החי.
כך התייחסה נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת מרים נאור, שהלכה לעולמה אך לאחרונה, לנושא הכשרות. היא הכניסה לפרופורציות נכונות את הנושא, והוציאה תחת ידיה את אחד מפסקי הדין הכי משמעותיים בתחום היהדות והמדינה בשנים האחרונות, במסגרתו ניתנה לבעל עסק האפשרות להציג עצמו ככשר, מבלי להציג מצג כשרותי בכתב.
"השער השלישי", היא קראה לאפשרות הזאת. העיקרון שהנחה אותה היה חופש הבחירה של הצרכן: הבחירה אם לאכול בעסק לממכר מזון צריכה להיות בידיו, "איש-איש על פי העדפותיו ועל פי מידת ההקפדה שהוא בוחר להקפיד". נאור טענה כי גישה זו שומרת על זכותו של הצרכן שלא יטעו אותו לגבי כשרות המזון שהוא צורך, וכן על זכותו לבחור איזה מזון הוא מעוניין לצרוך.
פסק הדין הזה ניתן במעמד דיון נוסף בבג"ץ העקרוני שהגישו שני בעלי מסעדות ירושלמים, מוריס גיני ויונתן ודעי, וסלל את הדרך לפריצת המונופול המשפטי של הרבנות על הכשרות בישראל, ולחותמת משפטית לתעודות של ארגוני הכשרות האלטרנטיבית.
זו הייתה דרכה של נאור בסוגיות יהדות ומדינה: לאחוז את השור בקרניו, ולהתמודד איתו בענייניות. עיריית תל אביב לא אכפה את חוק העזר העירוני שלה עצמה, שקבע כי יש לסגור מרכולים בשבת? נאור לא היססה לחייב את העירייה לאכוף אותו ולהביא לסגירת המרכולים. כאשר העירייה תיקנה את החוק והעותרים ביקשו לבטלו – היא לא היססה להגן עליו בבג"ץ ולשמור עליו. בשני המקרים הדגישה כי לא מדובר בהשקפה "דתית" או "חילונית", אלא בהיצמדות לתכליתו של החוק, כל חוק – גם אם מדובר בחוק עזר עירוני.
על אף ההיצמדות לתכלית החוק, ברור כי יחסי יהדות ומדינה בישראל היה נושא קרוב לליבה. הוא גולגל לפתחה פעמים רבות בזמן כהונתה כנשיאת בית המשפט העליון, בעיקר משום שממשלות ישראל הקודמות סירבו בכל תוקף להכריע בשלל הסוגיות שנבעו מתפוח האדמה הלוהט הזה. אחת מהן הייתה עתירה שעסקה בהכרה בגיורים שנערכו בבתי דין אורתודוכסיים בישראל, לצורך זכאות מכוח חוק השבות.
למרבה האבסורד, המצב עד לפסיקה שלה היה שגיורים לא אורתודוכסיים הוכרו לצורך עלייה, אך גיורים שנערכו בבתי דין פרטיים בישראל, וביניהם אף בית הדין החרדי בבני ברק – לא הוכרו.
נאור הובילה גם את פסק הדין הזה, הידוע בשם בג"ץ רגצ'ובה, בראש הרכב מורחב. היא קבעה כי יש להכיר בגיורים שנערכו במסגרת קהילה יהודית מוכרת, ובכך סללה עוד דרך – הפעם להכרה בגיורים של בתי דין עצמאיים בישראל.
בפסק הדין התייחסה נאור ברגישות לחוק השבות, וטענה כי הוא "איננו חוק שנועד להסדיר את ההגירה לישראל ואת הפיקוח עליה, כי אם חוק המבטא את זכות ההגדרה העצמית של עם ישראל, ואת הזיקה בינו לבין מולדתו". לשיטתה, חוק השבות "מגלם את הצידוק לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בנוסף להיותה מדינה דמוקרטית. הוא מושתת על ההכרה כי… העם היהודי הוא אמנם עם אחד, אך הוא מפוזר בכל רחבי תבל, ומורכב מקהילות-קהילות ומגוונים ותת-גוונים בתוך אותן קהילות".
לצד ביקורות ושבחים על התנהלותה בשלל נושאים, אין חולק על כך שהשופטת נאור ז"ל הותירה חותם משמעותי ביותר על עיצוב המדיניות בתחומי דת ומדינה בישראל בשנים האחרונות. פסיקותיה עוד יהדהדו שנים רבות קדימה, וכבר מהוות את הבסיס ליצירת חופש דת וחופש בחירה ביהדות בישראל.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
