לפעמים אנחנו מרגישים קטנים כמו חגבים מול גורלנו הקשה, ומול פוליטיקאים שמקטינים אותנו. זה הזמן ללמוד מנחישות המרגלים יהושע בן נון וכלב בן יפונה, נחישות שהביאה את עם ישראל אל הארץ הטובה

במיתולוגיה היוונית, העבודה הכי קשה הייתה של סיזיפוס, שגילגל סלע כבד שוב ושוב במעלה ההר. במסורת ישראל העבודה הכי קשה היא להעלות אור אחד קטן, שוב ושוב, מול כל הייאוש והחושך

אחרי רגעים לא פשוטים, ורגע לפני חנוכת המשכן, פרש נשא מלמדת אותנו שמנהיגים נושאים עמם לא אזהרות, אלא אור, קבלה וחזון

124 חטופים, מעל 240 ימים למלחמה, יותר מ-1,550 הרוגים. ספר במדבר מכונה גם "ספר פקודים" - על שם הספירה שסופרים בו את העם. מה אנחנו סופרים? ומה זה אומר עלינו?

פרשת "בחוקותיי" זכתה לכינוי "פרשת התוכחה הקטנה" - ואפשר ללמוד ממנה שתוכחה אמיתית דורשת התייצבות אמיצה וכנה ויכולת לומר דברים שלא נעים לשמוע באופן שיישמעו

פרשת השבוע מצווה אותנו שלא לקבל מצב של עבדות. בעיני אילה דקל כיכר החטופים הוא המקום של התקווה, הערבות והמאמץ להביא לכך שיתקיים בנו הפסוק: "וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב"

ביום הזיכרון הקשה שעבר עלינו נאמר שוב ושוב המשפט "במותם ציוו לנו את החיים", מפני שכפי שאפשר ללמוד מפרשת השבוע, בניגוד לתרבויות אחרות, אצלנו המוות איננו מקודש

המילה "קדושה" נשמעת רחוקה ודתית באוזני רבים מאיתנו, אבל ד"ר חנה פנחסי חושבת שהציווי "קדושים תהיו" הוא דווקא רלוונטי מתמיד. לדעתה, יש אנשי ציבור שמפספסים אותו

יש הרבה איסורים בתורה, אבל איסור לעשות משהו כי עמים אחרים עושים אותו, זה נדיר. מדוע היה צורך להזהיר אותנו לבל נעשה כמעשיו של עם שמעולם לא הכרנו, ועל ארצו אנחנו אמורים להשתלט ככובשים?

המלחמה הזו הכריחה אותנו לחזור למצרים הקולקטיבית, ולהבין שהקיום שלנו תלוי בהישרדותנו כחברה. לאינדיווידואליסטים שבינינו זו אולי התפכחות צורבת, אבל יש בזה גם נקודה של אור

מהצרעת כבר נפטרנו, הודות לרפואה, אבל תומר פרסיקו חושב שנגע אחר פוגע בנו כעת

האם אפשר לחזור לשיגרה אחרי מוות ואבדן? האם זה מוסרי? ד"ר אורית אבנרי בוחנת את כוחה של שיגרה, לעומת כוחה של פגיעות ואנושיות

דיני הקרבנות המפורטים לא רק מעוררים סלידה, אלא מזמינים להיזכר שהיהדות כבר התרחקה מהם, והפכה לדת שמקדשת חיים ומתעקשת על המוסר. בידינו הבחירה לשאוב השראה מהמקורות שלנו לטוב, ולרע

דווקא השנה, כשאנו שקועים בעומק הצער על המתקפה שעברה עלינו, האתגר הגדול הוא לא רק לזכור את עמלק, אלא לייצר זיכרון נוסף: של האפשרות לעתיד טוב שעוד יגיע

איך נצא מהמשבר הזה לצמיחה ולא לחורבן? איך נראה להיסטוריה שאפשר גם אחרת? בתיה אריאל כהן לומדת מפרשת השבוע על החשיבות לתת מקום זה לזה

אל מול האי-נחת מהשירות הציבורי בישראל, תני פרנק חושב שיש מה ללמוד מהדמויות שהופקדו על מלאכת המשכן: בצלאל משבט לוי המכובד, ואהליאב משבט בני השפחות

הבעיה עם אלילות היא שברוב המקרים קשה לבטל אותה כזיוף. בעידן של תִּפְלוּת והתלהבות מכוח, רבנים ומנהיגים רוחניים מתלהבים מיצירי כפיהם האידיאלוגיים ולא שמים לב שהם עובדים עגל משכנע במיוחד

מה משותף בין מדי צבא לבגדי הכהן הגדול? הרב ד"ר שרגא בר-און מסביר מדוע בזכות בגדי הכהן הגדול היו בני ישראל מנצחים במלחמה

למה לקחת איתנו את השברים לחזית הקרב? ד"ר חנה פנחסי לומדת מפרשת תרומה שגם בעת מלחמה יש סיבה טובה לזכור את רגעי הכעס והפרת הברית

אל מול הטראומה של עבדות מצרים, התורה הציבה שתי תגובות אפשריות. האחת: התבצרות וערבות בתוך הקהילה פנימה, אבל לא כלפי האחר, והאחרת: מחוייבות מוסרית אוניברסלית. מה נלמד אנחנו מ-7.10?