והנה, דווקא על הארון הזה אומר רש"י: "זֶה הָאָרוֹן הַיּוֹצֵא עִמָּהֶם לַמִּלְחָמָה" ומדגיש: "וּבוֹ שִׁבְרֵי לוּחוֹת".
למה לשמר את שברי הלוחות שמזכירים את הזעם על הפרת ברית? ולמה לקחת אותם למלחמה?
אולי כי זיכרון הבגידה מחזיק גם את זיכרון התיקון – כמו פצע שהגליד.
אנחנו בתוך שבר, רחוקים מתיקון, כשהמלחמה בעיצומה, החטופים לא שבו, המנהיגות לא לקחה אחריות, ובוודאי מזדהים עם נשיאת השברים אל החזית.
ועדיין נייחל, שכמו שברי הלוחות בארון שבמשכן – נישא לא רק את השבר, אלא גם את הזיכרון שאפשר לתקן ושגם ברית שהופרה אפשר, ואנחנו חייבים, לחדש.