כמעט כל ספר בראשית מוקדש לקורותיה של משפחה אחת. משפחה שיש לה שליחות ומשימה וברית וברכה העוברת מדור לדור. משפחה שמתפרקת ומתחברת מחדש, מתפצלת ונאספת, נלחמת ומתאחה. ליהודי הרגיל לחשוב על התורה כספר מצוות או ערכים או מוסר, השאלה המפורסמת של רבי יצחק במדרש פשוטה ומתבקשת : בשביל מה כל ה'משפחתולוגיה' הזו? למה לא התחילו את התורה מיציאת מצרים? התודעה של עמיות משפחתית, של לאומיות אתנית, היא התודעה אותה מבסס ספר בראשית. את ההתכה המוחלטת בין ישראל שבבשר לישראל שברוח. משפחה שהיא מציאות לא אידאולוגית, לא הסכמית ואפילו לא בחירית. ה"אנחנו" המשפחתי-לאומי-אתני שלנו קודם לנו, כמו המגדר וכמו השפה – אנחנו נולדים לתוכו והוא מעצב אותנו הרבה לפני שאנחנו מתחילים לעצב אותו. הרב סולוביצ'יק המשיג זאת כברית גורל, המשותפת לבני העם היהודי, הקודמת, כרונולוגית וגם נורמטיבית, ליעוד משותף, הבא לידי ביטוי בקבלת התורה.
חלק משמעותי מאותה ברית הגורל היתה תמיד האנטישמיות. אותה שנאה עקשנית ועתיקה המלווה את העם היהודי כמעט מיום היווצרו. אותה שונות – דתית, גזעית, או לאומית – המיוחסת ליהודים כפרטים וכקולקטיב במשך אלפי שנים ושהיוותה חלק משמעותי בבניית הסולידריות הלאומית היהודית. כי גם כשיהודים חדלו מלהאמין בדברים דומים, כשפרקטיקות החיים שלנו התרחקו, כשממדי ההתבוללות התעצמו, הניסיון ההיסטורי הכאוב לימד אותנו שאין באמת דרך "להימלט בית המלך מכל היהודים". יש בעולם שנאת יהודים. היא מחלה עתיקה, ממארת וקטלנית, ויש לגלות כלפיה אפס סובלנות.
עד לאחרונה.
כיום הקונצנזוס הזה נשבר. בישראל יש רבים המוכנים לגלות סובלנות לאנטישמיות או למצער להעלמת עין מהתחזקות האנטישמיות, כאשר היא מגיעה מתומכי ישראל מובהקים. מתוך הנחה שישראל היא הסמל ליהדות ולפיכך אי אפשר, בהגדרה, להיות פרו ישראלי ואנטישמי. לעומתם בשמאל היהודי אמריקאי יש המוכנים להעלים עין מאנטישמיות חדשה השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל ומעניקה רוח גבית לטרור המוסלמי, כאשר היא מגיעה מאנשי זכויות אדם, תומכי מיעוטים, מובהקים מתוך הנחה שאי אפשר להיות פרו יהודי ואנטישמי. ובין אלה לבין אלה, הקונצנזוס היהודי האחרון הולך ונשחק ועימו הסולידריות היהודית.
לפני מספר חודשים הייתי בארה"ב בכנס שהוקדש לאנטישמיות. באופן יותר ספציפי הוקדש הכנס להיותה של האנטישמיות הבסיס העמוק לתופעת ה"עליונות הלבנה" או "המדינה הנוצרית", שתומכיה ואנשי הם האחראים לרוב גילויי האלימות והשנאה בארה"ב. כיוון שהטענה האחרונה פחות ידועה מחוץ לארה"ב שווה לגבות אותה במספרים. אז הנה: מאז מתקפת הטרור על מגדלי התאומים ועד שנת 2017 בוצעו בארה"ב 85 אירועי טרור קטלניים. קבוצות הימין הקיצוני היו אחראיות ל 73% מהם, וה 27% הנותרים בוצעו על ידי איסלמיסטים. גם מספר הנרצחים על ידי שתי הקבוצות דומה (באירופה, אגב, המצב שונה מאד. שם רוב הנרצחים הם קורבנות האיסלאם הקיצוני). כלומר בניגוד להנחה שהימין הקיצוני הוא תופעת שוליים קיקיונית, לפחות ארה"ב זוהי תופעה לא פחות מסוכנת מהטרור המוסלמי.
בבסיס הכנס עמדו שתי טענות מרכזיות. הראשונה: האנטישמיות הקלאסית, ולא שנאת האחר הלא-לבן, היא הבסיס לתנועות הימין הקיצוני בארה"ב. זאת כיוון שהאמונה בקונספרציה בינלאומית, עתירת כח ממון והשפעה, כלומר האמונה בקונספירציה יהודית נגד המערב הלבן-נוצרי, היא ההסבר שמספקים לעצמם הגזענים הלבנים למה שהם רואים כ"תבוסה" של הגזע הלבן. התנועה לזכויות האזרח, שהיא בעיניהם קונספירציה יהודית, היא האחראית לקריסת ההיררכיות הישנות והטובות בין גזעים, בין נשים לגברים ובין הנצרות לשאר הדתות. לפיכך, רק במיגור היהודים, מפיצי רעיונות השוויון וזכויות האדם, ימוגר הסדר העולמי החדש והשנוא. הדגמה מחרידה לטענה הזו קיבלנו כולנו בטבח בבית הכנסת בפיצבורג. הרוצח הגיע לבית הכנסת בשל התמיכה הפעילה של מתפללי בית הכנסת בפליטים ובארגון היא"ס. אז הוא רצח אותם כי הם יהודים או כי הם ליבראלים? זהו. שאין הבדל. מבחינת הרוצח יהודים=ליבראלים ותומכי פליטים=בני מוות. זו אגב נקודה לא לגמרי מובנת לאוזן הישראלית. אנחנו הישראלים שומעים מילים כמו קוסמופולייטים, גלובליסטים, קונספרציה של בעלי הון, שליטה בתקשורת הליבראלית, וכיוון שלא חיינו כמיעוט, לא חווינו אנטישמיות והזיכרון ההיסטורי שלנו שחוק, נדמה לנו שמדובר במחלוקת שמאל-ימין. ליבראלים-לאומנים. יהודי שגדל כמיעוט ברוסיה או הונגריה או אנגליה או ארה"ב יודע היטב שאלו מילות קוד. המשמעות היא אחת: יהודים.
הטענה השניה שעמדה בבסיס הכנס היא שבעוד תנועות הימין הקיצוני אינן חדשות בארה"ב הרי שמאז עליית הנשיא טראמפ לשלטון, יש להם הרבה יותר השפעה מבעבר. לא כי טראמפ עצמו אנטישמי אלא כי אנשי ה"עליונות הלבנה" מהווים חלק קולני מה"בייס" של הנשיא טראמפ ומתחזקים קשרים משמעותיים ומשפיעים עם חלק מסביבתו הפוליטית. זאת מעבר לאווירה הכללית, הסובלנית יותר לגילויי שנאה כלפי מיעוטים ומהגרים, שהיא תוצאת לוואי מתבקשת לשפה הפוליטית הבוטה של הנשיא.
בכנס השתתפו גם מספר יהודים מאירופה המזרחית – פולין והונגריה – כולם אנשים הפעילים בקהילותיהם. הם סיפרו על מציאות דומה ושונה. לדבריהם הממשלות בארצותיהם, פועלות לחזק את האופי הנוצרי של המדינה, ואת הפטריוטיות, בין השאר באמצעות הכחשת מעורבות ברצח היהודים בשואה, הגבלות קשות על חופש ההתאגדות והביטוי, ובעיקר באמצעות סימון בוגדים. הם, היהודים, שלא במקרה נמצאים בחלק הליבראלי החרד לזכויות האדם האוניברסאליות, כחלק מהלקח ההיסטורי שלהם מהשואה שהתחוללה במדינותיהם, חשים לגמרי מסומנים. הם הקוסמופוליטיים (בניגוד ללאומיים) הם תומכי הגלובליזציה, הם עוכרי העם. הם הבוגדים. לדבריהם, כל הדור היהודי הצעיר "יושב על מזוודות" ושוקל הגירה בשל הרגשה חריפה שאין לו עתיד במדינות הללו. הם לא דיברו על חשש מלהסתובב עם כיפה אלא על חשש מלהביע עמדות התומכות בזכויות אדם ובעיקר בזכויות מיעוטים. עמדות שמבחינתם ומבחינת הסביבה הם לגמרי יהודיות.
כישראלית, הדברים ששמעתי בכנס העמידו אותי במבוכה עמוקה. ממשל טראמפ הוא ממשל אוהד מאד לישראל וכך גם הממשל ההונגרי והפולני. באופן טבעי, ממשלים אלו, הרואים עצמם לאומיים, מזדהים עם ישראל שהיא מדינת לאום המותקפת תדיר במערב על חוסר המוכנות לעמעם את אופייה כמדינת לאום. ובאופן לגמרי טבעי, ישראל מחזקת את קשריה עם מדינות התומכות בה. אלא שבאופן לא פחות טבעי, התחזקות הלאומיות הזו מעמידה את הקהילות היהודיות המקומיות במצב לא פשוט ולא בטוח. אותנו, הישראלים, היא מעמידה בקרע פנימי שאותו חשתי בתוכי בחוזקה. כמעט לראשונה בחיי הישראלית שאני התנגשה עם היהודייה שאני.
האינטרס שלנו, הישראלים, לברית בינלאומית עם כל מי שמזהים את הסכנה באיסלאם הראדיקלי, כל מי שתומכים ברעיון מדינת הלאום, כל מי שמבינים את ההכרח הבלתי יגונה לשימוש בכוח על מנת להגן על החירות – האינטרס הקיומי הזה ניצב פתאום אל מול האינטרס הקיומי לא פחות של אחינו היהודים בתפוצות, לברית עם לממשלים ליבראליים, מגני זכויות אדם, מגני מיעוטים, המקפידים על יכולתו של מיעוט לטפח את תרבותו שהיא אינה חלק מתרבות הרוב. ההתנגשות הזו הודגמה אף היא בעוצמה לאחר הטבח בפיטסבורג. כאשר הואשם הנשיא טראמפ על ידי הקהילה היהודית בפוליטיקה של שנאה שיצרה את האקלים לטבח בפיטסבורג, הוא מיהר להסתתר מאחורי תמיכתו בישראל. ואנו, כמדינת היהודים, מיהרנו לספק לו מטריית הגנה. "אין קשר בין המדיניות של טראמפ להתגברות האנטישמיות" הצהיר שגריר ישראל, ובעצם התייצב אל מול האינסטנקט הבסיסי של רוב הקהילה היהודית באמריקה. לא כולה, אבל חלקים גדולים ממנה. היא הודגמה שוב השבוע כשנטען שלשכת נתניהו מנהלת מו״מ עם ממשלת הונגריה המבקשת לטשטש ולהמעיט את חלקם של ההונגרים בהשמדת היהודים ההונגרים בשואה במוזיאון החדש הנבנה בבודפשט.
התמונה המסובכת הזו מסתבכת אפילו יותר כשמבינים שניגוד האינטרסים הזה לא נולד עם התחזקות הימין הלאומי/לאומני בעולם. קדמה לו התחזקות השמאל הפוסט לאומי מקדש זכויות האדם האוניברסליות. זו כבר תופעה בת עשרות שנים. תהא זו הפגנה נגד גלובליזציה, נגד השתלטות של המאיון העליון על 99 האחוז הנותרים, או בעד מיעוטים, איכשהו ישראל תמצא עצמה מעורבת ומסומנת. החלק הזה במערב, המאמין בזכויות אדם כדת, סימן את ישראל כאנטי כריסטוס של הדת הזו. כרוצחי האלוהים. זו האנטישמיות החדשה המתאפיינת בשלילת עצם זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית, כלומר בעצם בטענה כי לעם היהודי, יחיד מכל העמים, לא מגיעה מדינת לאום; או בהפעלת מוסר שונה כלפי מדינת ישראל מזה המופעל כלפי כל מדינה אחרת. האנטישמיות הזו אמנם לא מביאה באופן ישיר לרצח יהודים בבתי כנסת, אך היא העומדת בבסיס החלטות אבסורדיות לעיתים של האו"ם ומעניקה רוח גבית לטרור ומסכנת אותנו כקולקטיב. את היהודים בעולם היא מעמידה במבוכה גדולה. שהרי הם, במסגרת הרצון להגן על קיום היהודי לאחר השואה, באופן טבעי הם בשר מבשרו של השמאל העולמי, המקדש זכויות אדם אוניברסאליות ללא קשר לדת גזע ומין. הרי מי כמוהם, שיהדותם הפכה אותם לפליטים ומהגרים, נחלצים לסייע להגירה. הרי מי כמוהם, רגיש לזכויות מיעוטים. וכשהארגונים המייצגים את המיעוטים מסמנים את ישראל, הם נקרעים בין האינטרס שלהם כקהילה מקומית, לבין הסולידריות הלאומית איתנו, הישראלים.
וכך, שבעים שנה לאחר השואה, אנו מוצאים את עצמינו: היהודים-הישראלים, שהעמידו את ההמשכיות היהודית על קיומה של מדינת לאום יהודית חזקה, אל מול היהודים התפוצתיים שהעמידו את ההמשכיות היהודית על ביצור זכויות האדם האוניברסאליות.
קשה לומר מה קדם למה אבל ברור שכיום לא רק ניגוד אינטרסים יש כאן אלא גם ואולי בעיקר ניגוד בתפיסת היהדות עצמה. כי למרות שקל להוכיח שהיהדות והתורה עומדות במובהק על שתי רגליים – רגל אוניברסאלית ורגל פרטיקולארית – הרי שיהדות ארה"ב, שרוב מניינה ובנינה אינו אורתודוכסי, העמידה עצמה בעיקר על הקוטב האוניברסאלי, ואילו אנו, הישראלים, הולכים ומעמידים עצמנו כמעט רק על הקוטב הפרטיקולארי.
וכך אנחנו ניצבים עם שתי תפיסות של מה יהדות ועם שתי חוויות קיומיות הפוכות של מה ישמר את קיומה. ועתה, אפילו הדבר האחד שתמיד חיבר בינינו, היותנו שנואים על ידי הגויים, הופך לחלק מהויכוח הפנימי. ומול כל זה יש לנו מעט מידי תודעה של משפחתיות וברית גורל הנצרכת לשם גישור על הפער ההולך וגדל; וזו שבכל זאת קיימת – הולכת ונשחקת אל מול הקרע המתואר.
השחיקה הזו בסולידריות היהודית היא האתגר הגדול הניצב לפתחו של העם היהודי ולפתחה של מדינת ישראל. לא רק בהיבט המוסרי אלא גם בהיבט הריאל-פוליטי. אם ישראל תחדל מלהיות מדינת העם היהודי ותהפוך למדינת העם הישראלי בלבד, הרי שהיא תאבד למעשה את זכות הקיום שלה. שכן לא לעם הישראלי העניקה משפחת העמים זכות לבית לאומי אלא לעם היהודי. ולא יתכן שחיזוקה וביצורה של המדינה היהודית יבוא במחיר ניתוק ממחצית העם. המדינה היא כלי לעם, ולא להפך. בטווח הארוך הדבר יביא להחלשת הפרויקט הציוני כולו. הן ברמה הפרקטית, בשל אובדן התמיכה והגיבוי של הקהילה היהודית החזקה והמשפיעה בעולם, והן – ואולי בעיקר – ברמה המוסרית. ומאידך, הדברים נכונים גם להפך. אסור, ולא יתכן, שמחיר שלומו ושגשוגו של מיעוט יהודי במדינות העולם יושג במחיר החלשתו של הפרויקט הלאומי המשותף. גם זה אבסורד.
להתייצב בכנות אל מול הבעיה ולנסות להבין באמת את שתי נקודות המבט מבלי לטשטש את הפער. אל מול הרווח בחיזוק קשרים עם מדינות כמו פולין והונגריה יש לשקול בכובד ראש את ההפסד. יש קווים שאסור לחצות, כמו שיתוף פעולה עם הכחשת שואה. בדיוק כמו ששיתוף פעולה יהודי-אמריקאי עם ארגונים כמו black life matter צריכים להישקל אל מול היחס העוין ושולל הלגיטימיות ממדינת ישראל. יש קווים שאסור לחצות כמו פעילות משותפת עם מי שתומך בארגוני טרור.
שנית, אנחנו חייבים לשוב ולהעמיד את יהדותנו, משני צידי האוקיינוס, על שתי רגליים: רגל יהודית פרטיקולארית, המדגישה את הייחודי, ורגל יהודית הומניסטית, שמעניקה מקום לערכים אוניברסאליים. כשרות, שבת, חגים, חייבים לתפוס יותר מקום בקיום היהודי בתפוצה, כמו שיחס לפליט, לעובד הזר ולעני, חייבים לתפוס הרבה יותר מקום בשיח היהודי הישראלי. כערכים יהודים מרכזיים וכחלק מרכזי מהביטוי להיותנו מדינה יהודית.
ולבסוף, אנחנו חייבים ליצור מנגנונים פוליטיים וציבוריים שיאפשרו לנו לשמוע זה את קולו של זה. מהצד הישראלי מדובר בהענקת מקום רשמי ליהדות התפוצות בנושאים הקשורים ליהדותה של המדינה. לא בשאלות של ביטחון; הזכות הזו שמורה רק לאזרחים. אבל בעיצוב המרחב של הכותל, בעיצוב תהליך הגיור, במינוי דייני גיור או נישואין, ובתהליכים רבים נוספים המשפיעים על העם היהודי כולו – אנחנו חייבים לשמוע את קולם על מנת להבין את נקודת המבט האחרת ולחזק את המחויבות שלנו לנקודת המבט הזו.
המשפחה לה מוקדש ספר בראשית רחוקה מלהיות משפחה אידאלית. היא נקרעת שוב ושוב, מאבדת חלק מבניה, עד שהיא מוצאת את הדרך להתחבר מחדש. שניים עשר אחים ניצבים סביב מיטתו השלמה של יעקב. שניים עשר אחים שלמדו בדרך הקשה והארוכה, אחרי שנקרעו לארצות שונות, אחרי שניצבו זה מול זה, אחרי שפגעו זה בזה, שאין להם קיום אם לא כולם שם. אנשים אחים הם. אנשים אחים אנחנו.
הכותבת היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מנהלת תוכניות בשחרית, חברת יש עתיד
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
