המאמר נכתב לקראת יום השואה הבינלאומי, שחל בסוף השבוע הזה, בתאריך 27.1.2024.
*
פריז אמצע דצמבר 2023. אני מדייקת, כי הסיפור ממשיך ונכתב. להיות בפריז בחורף 23 זה להתקיים ביקום מקביל. בחוץ, הכנות לחג המולד, דוכנים גדושים, חלונות ראווה שטופי אור, ואצלי הלב שבור, הולכת וליבי עם הנרצחים, החטופים, המפונים, החיילים בקרבות העזים בדרום, בצפון, עם מדינה שהתרסקו חייה, ההלם, האבל, השכול. בעזה עשרים אלף הרוגים. ומסביב חג שאין לי חלק בו. הגעתי לכמה ימים בטיסת אל על, החברה היחידה המתפקדת. הקברניט מאחל שחרור מהיר של החטופים, אבל מרגע הנחיתה נפתח מקום אחר, עם סיפור אחר, גורל אחר.
אחלוק רשמים ישירים, מבלי להתחשב בחוקיות הפוליטיקלי קורקט. "אל תדברי עברית", המליצו לי. אבל אני אומרת בכל מקום שאני מישראל. נחשפת, מקשיבה.
במוצאי שבת אני מרצה בפני אולם גדוש. הציבור הנסער נאסף לאולם הקהילה המסורתית, "עדת שלום", כדי לשמוע, לחלוק, לספר. אינטלקטואלים, מדענים, ממלאי משרות רשמיות. "הסיוטים הנוראים ביותר שלי הפכו למציאות", מספר מתמטיקאי בעל מוניטין בין לאומי, "לא תיארתי לעצמי שאחווה את החרדה הקיומית של הורי; "מוראות השואה רודפים אותי", מספר מלחין בן הדור השני לשואה; "אני בחזית, עוברת מכלי תקשורת אחד לשני, מנסה להדוף" מתארת סופרת ידועה; "בכיתות התיכון המתח עצום" חולקת מורה להיסטוריה; "אנחנו עדים לעידן חדש, אחר" קובע משפטן ממובילי מערכת המשפט.
מאז השביעי באוקטובר טולטלו חיי הקהילה היהודית בצרפת, השלישית בגודלה בעולם. היהודים נמנעים מלחבוש ברחוב כיפה, מכניסים את המזוזות פנימה, ומספר הבאים לבית הכנסת שולש. הם חיים בין חדשות לחדשות. בסולידריות עצומה. מגבית מסיבית, שליחת חבילות, הדבקת פוסטרים עם פני החטופים, הפגנות נגד מול ההפגנות הרבות למען פלסטין: נשים מפגינות על גורל הנשים מול משרדי אונסקו ונחסמות על ידי המשטרה, מפחד לעימותים עם סוללת המפגינים למען פלסטין, הפגנת ענק של מאה אלף איש נגד האנטישמיות, יהודים ולא יהודים.
אולם ההתלקחות בארץ פוערת גם את המאבקים המתחוללים בלב החברה הצרפתית, ואת המשבר האוחז באירופה. הקהילה האסלאמית מונה בצרפת קרוב לעשרה מיליון אזרחים, שישית מהאוכלוסיה. רובה נקלטה בכל שדרות החיים. הרקטור של המסגד הראשי בפריז מפרסם בלה-מונד מאמר אמיץ: "זאת שעת בחירה: לא בין מוסלמים ויהודים, לא בין ישראל ובין פלסטין, אלא בין הומנויות ורוע". אך הוא נותר קול בודד. בפרברי פריז, ליון או מרסיי, חיה אוכלוסיה מוסלמית מוחלשת. המשטרה חוששת להיכנס. רגשי נחיתות וזעם מזינים תקוות אסכטולוגיות להשתלטות האסלאם על המערב, משולהבים במאבק הפלסטיני, ובשבעה באוקטובר, בתגובה לשידור הישיר והמתרברב של הטבח והאונס לרשתות החברתיות, פורצים בתרועות הערצה ל"גבורת" אנשי חמאס, "לוחמי החופש", "משחררי פלסטין".
כבר לפני עשרים שנה, בלב האינטיפדה, היו נוכחות בצרפת ההפגנות פרו-פלסטינאיות רבות, שהתעצמו ככל שרבו מעשי הטרור, ובעצמי חוויתי כיצד מפגינים ניסו למנוע ממני ומנציגי ישראל לשאת דברים באירועי תרבות. אך עכשיו הגיעו גילויי השנאה לנקודת רתיחה.
"צרפת נמצאת במציאות של מתח חברתי קיצוני". אומרת המול"ית שלי, שאיננה יהודיה. "השיח הושטח לחלוטין, אין עוד גוונים, אין שום הבנה היסטורית, אין ניואנסים, רק אמונה דוֹגְמָטית וסיסמאות". הממשלה הצרפתית עדיין לא הפקירה את ישראל, אבל אי השקט בחברה עצום. אירופה לא מצליחה למלאות את התקוות שתלו בה, למרות ההצלחה הכלכלית של האיחוד. היא לא מנעה לפני שלושים שנה את המלחמה ביוגוסלביה לשעבר, ועכשיו, היא חסרת אונים מול מה שמתרחש באוקראינה. והימין עולה במדינה אחרי מדינה. החלשות המפלגות הסוציאליסטיות ש"הפקירו את הנזקקים", כמו שהסבירה לי ההיסטוריונית, ובחלל שנוצר נכנס מיד הימין הקיצוני. "בבחירות הבאות כל זה עלול להביא את מרי לה פן ואת הימין לנשיאות".
בעוד שבארץ אנחנו, כקורבנות הטבח והאונס הברוטלי ב-7 באוקטובר, עדיין מצויים בטראומה ופרטים מזוויעים ממשיכים להיחשף, בעוד שבארץ נמשך המאבק הנואש על חיי החטופים, ועדויות המשוחררים מטלטלות את הנפש, בפריז עוקבות החדשות אחרי ההרס וההרג ההמוני הנמשכים תוך כדי לחימה בשני מליון תושבי עזה, המתנהל ללא התגייסות מידית של ממשלת ישראל לדאגה הומניטרית. לתגובת הזעזוע מהסבל האנושי נלווים גם הדים עמוקים. השוערת, שיודעת שאני מישראל, מנידה ראשה בעצב. "למה ילדים?" היא שואלת, "למה להרוג ילדים?" כן, אני אומרת בהזדהות, אבל כשהיא ממשיכה לדבר מתגנב ספק לליבי לאילו ילדים היא מתכוונת. אני לוחשת בבהלה, "יש תינוקות חטופים, כבר למעלה מחודשיים"… "אה" היא אומרת כמי שנזכר במידע פרה-היסטורי, ממש לא רלוונטי.
האסון ההומניטרי של אזרחי עזה הוא הממלא את התודעה, מבלי להזכיר שתושבי העיר העילית בעזה שמשו מגן אנושי לעיר הטרור התחתית, או שמותם בידי צה"ל משמש בפרברטיות צינית את האינטרס של חמאס, בגיוס דעת הקהל העולמית. מהדורות החדשות ברדיו נפתחת בבכי קורע לב של פגים שנולדו בעזה והוברחו מאש צה"ל לבית חולים במצרים. והאשמה של מדינת ישראל נחקקת, ללא כל הקשר. "מה שקרה בשביעי באוקטובר נמחק לגמרי. כאילו לא היה", מסבירה ידידה.
ובלב כל זה הקהילה היהודית, המונה קרוב לחצי מיליון. בפריז, בערים הגדולות. רובה של הקהילה כיום הם יוצאי צפון אפריקה, שהגיעו לעמדות מפתח בכל שטחי החיים, המחקר, הכלכלה והיצירה. חלקה האחר הם יהודי צרפת הותיקים, ופליטים ממזרח אירופה, לפני או אחרי השואה. אחרי השבעה באוקטובר עולמם נעקר. האנטישמיות היתה נוכחת תמיד בצרפת. בשנים האחרונות התרבו התקפות הטרור על יהודים, ומערכת משפט התקשתה להאשים את מקרי הרצח כשנאה אנטישמית. וברקע אנטישמיות היסטורית, משמאל ומימין. אחרי הכל, הרצל הגה את רעיון מדינת היהודים בפריז מול משפט דרייפוס.
*
באירופה ערב חג המולד מתבהר בכל מוראו הזיווג הקטלני החדש בין יסודות נוצריים ומוסלמיים כמסד רגשי ותרבותי הקורא, דה פקטו, כמשאלה כמוסה, או כסיסמה מוכרזת בצונמי של קריאות למחיקת קיומה של מדינת ישראל. הטלאי הצהוב הפך ל"טלאי כחול לבן" במעבר משנאת יהודים ואנטישמיות ישנה לאנטי ציונות ואנטי ישראליות עכשווית.
הנתק של אירועי השבעה באוקטובר, של המלחמה בעזה, מכל הקשר היסטורי הוא אחד מקווי האופי של התגובות השוטפות בגל שנאה חדשה-ישנה את ארצות הברית ואת אירופה. מתוך בגידה של אינטלקטואליים ואנשי רוח, או רפיון התגובות. בורות, חוסר ידע והַשְכחָה מובנית מעורבים באידיאולוגיות פוסט-קולוניאליות ותרבות הזהויות על המסד העתיק של אנטישמיות נוצרית בתוספת עכשווית, מוסלמית.
די להזכיר בקיצור שהנצרות והאסלאם נשענות שתיהן על כתבי הקודש היהודיים ויונקות מהם, עם כל תסביך המוצא, היחס המאוים לבכורה, והזהות העצמית הנשענת וכרוכה – באופן קטסטרופלי – ביריבות קמאית ומכוננת. כל אלה ראויים לניתוח מפורט. אזכיר רק שבמערב, גם בתקופה של חילון והתפרקות סמכות הכנסייה, נותרים זרמי העומק התרבותיים של המיתוס, שדווקא בגין הסוואתם, הם מתפרצים באלימות חשופה ולא מרוסנת. הם המכתיבים את הדרך שבה מסופרים האירועים, ובדמותם הם מעוצבים. כל אירוע בשטח נקלט מבעד משקפיים אלו, מתוך היפוך מידי – בדחף של מימטיות סימטרית – של אותם מונחים. הם הכותבים את המשכו העכשווי של המיתוס כיריבות ללא תקומה.
חזרתם של היהודים לארץ ישראל, תופעה יחידאית בתולדות האנושות, העירה מריבצה את התהום המיתית של הנצרות ושל האסלאם. מול הריכוז לראשונה של שלושת הפרוטגוניסטים של שלוש הדתות המונותיאיסטיות בארץ הקודש, לרוב לא מומשה התקווה לניסוח חדש ומתון של היחס בין שלוש הדתות, אלא גרמה להקצנתו.
כבר על רקע "אינטיפדת אל קודס", ניתחתי במסה, "מרטירים או שורדים, הרהורים על המימד המיתי של 'מלחמת הספור'" את השוני בין שלוש הדתות ביחס לקורבן, המרטיר והשָהיד, החל מ"עקידת יצחק", בה נדחה באקט מכונן קורבן האדם כשאברהם נקרא להחליף את יצחק, בנו, באיל, דרך הנצרות, המחזירה את קורבן האדם, בהשלמת העקידה ביסוריו ובמותו של ישו, ועד שינוי המשמעות של קידוש השהיד המאמין באסלאם השיעי, וקידוש "השהיד" הטרוריסט באסלאם הרדיקלי. התופעה היתה קיימת בעוצמה כבר לפני עשרים שנה, אולם אירועי ה-7 באוקטובר 2023 הביאו לידי התפרצות חסרת תקדים שלה. ודי בכמה דוגמאות.
מעבר לאסון המלחמה (שהתקפת חמאס הפכה לבלתי נמענת), מות ילדים בעזה בידי צה"ל, מעורר מיד לא רק תגובה בהווה אלא את מעמקי הזיכרון המיתי על רצח החפים מפשע על ידי הורדוס, שקדם לצליבת המושיע ושב והדהד בעלילות הדם הימי-ביניימיות, שהאשימו ברצח ילד נוצרי את הנקמנות הרצחנית היהודית. בימים אלו מטיח הבישוף הבלגי, יוהן בוני, בתגובה למות הילדים הפלסטיניים בעזה, האשמה גורפת על היהדות כדת המעודדת רצח דתי קנאי ומכוון: "הילדים חייבים למות… מרתיח כיצד מנהיגים פוליטיים ומפקדי הצבא בישראל מסלפים את התנ"ך כדי להצדיק מעשי רצח… המעידים כיצד דתם כרוכה בדם, באחיזה בארץ ובאלימות". דבריו הקיצוניים זכו לתגובה חריפה של ויויאן ליסקה, אולם ההד המיתי כבר הותסס.
גם הציונות לא סילקה משקע מיתי זה המלווה אותה ואת מדינת ישראל מראשיתה, לרוב בגירסה מוחלשת ושולית, אך אירועי ה-7 באוקטובר, והמלחמה שבעקבותם, הציפו משקעים אלו כהתפרצות אלימה של וירוס מוחלש שעבר מוטציה. הדוֹגְמָה הנוצרית, לפיה העם היהודי "הכופר בבואו של ישו" הוחלף ב"ישראל האמיתית", וקיומו נמשך ביסורים כעונש נצחי המוטל עליו בגין כפירתו, שבה ועולה לאורך ההיסטוריה בשלל צורות מוסוות או גלויות. שיאו המבעית היה כשהמשאלה המיתית להעלמות העם היהודי הפכה ממיתוס למציאות ו"מומשה" בהשמדה השיטתית הנאצית.
החלטת ותיקן 2 המהפכנית, שנוסחה ב-65 למחרת השואה, על רקע שתיקת האפיפיור פיוס השנים-עשר וקרבתו למשטר הנאצי, הכירה בזכותו של העם היהודי להתקיים כמי שזכה לברית עם האלהים, וניקתה אותו מאשמת הצליבה. אך עדיין נדרשו תיקונים נוספים לדוֹגְמָה כדי שהכנסייה תקבל את זכותו של העם היהודי למקום, לארץ, למדינה ותקבלו כשותף למשפחה העמים. זהו תהליך ממושך. בשנים האחרונות נסוגה הכנסייה מעמדת הפיוס אל צורות מוסוות של יריבות, ובאידיאולוגיות החדשות, הדתיות או החילוניות לכאורה, מפעפעת האמונה העתיקה על פיה אי קיום העם היהודי הינה אפשרות ממשית, ומצדיקה, במודע או בעקיפין, את מחיקת העם היהודי ושלילת זכות הקיום של מדינת ישראל.
הד קטלני מוצא באסלאם רעיון ה"החלפה" הנוצרית, שהפכה היא "לישראל האמיתית", מול שובו של העם היהודי לארץ ישראל/פלסטין, אדמה שנכבשה בג'יהד והפכה לאדמת ווקף. הבהרתו דורשת ניתוח נפרד ומפורט. אזכיר רק מבלי לפרט, שקיומה של מדינת ישראל, "פצע הציונות", עומד כמקור הסירוב לכל הסדר של שאלת הפליטים הפלסטינים, שנותרו בני ערובה בזהות זו זה שבעה עשורים. קיום מדינת ישראל נתפס על ידי אירן ושלוחיה באסלאם הקיצוני כסקנדל שיש לסלק, והופך את מתקפת הטרור של חמאס או חיזבאללה כנגד אזרחי ישראל למאבק לגאולת אדמות האסלאם ושחרור ירושלים. לא בכדי כינה ערפאת את האינטיפדה בראשית שנות האלפיים בשם "אינטיפדת אל אקצה", ושמה של המתקפה הברוטלית העכשווית של חמאס הוא, "מבול אל אקצה".
דיון מפורט נדרש גם לזיווג הקטלני בין משקעים נוצריים ובין אסלאם קיצוני שיצר את האמונה החדשה במערב, החילוני ברובו, המטילה על מדינת ישראל את האשמה הקולוניאלית והגזענית. אשמה זו, הרודפת את המערב, מושלכת בדחף מודחק על ישראל, שמאושמת בפשעי המערב, מתוך עיוות הציונות, העובדות וכל הקשר היסטורי, וקוראת למחיקתה. אמונה חדשה-ישנה זו, הנתמכת על ידי מרצים ואינטלקטואלים משכפלת את המיתוס הנוצרי על אשמת היהודים, ומכליאה את המקורות הדתיים הסמויים עם תיאוריות פוסט קולוניאליות, משבר זהויות, ואפילו המאבק בשינוי האקלים, אם למנות חלק מהם. אמונה ישנה-חדשה זו היא המשתקת את ארגוני זכויות האדם והאשה הבינלאומיים מתוך בגידה מדהימה בעקרונותיהם, והיא הממלאת את הקריאות המשולהבות בקמפוסים וברחובות: "פרי, פרי פלסטיין, מהנהר ועד הים". אמונת שמד פנטית, מוכחשת ומוסווה, המעוררת פחדים עמוקים.
רק החשש (המוצדק) שהמערכה לא תשאר במזרח התיכון, אלא תמשיך ותבעיר את המתח החברתי באירופה; ההבנה שמערכה עולמית מקשרת בין מתקפת פוטין באוקראיינה, בין אירן וקוריאה וסין ובין מנהיגי חמאס; הפחד שאנחנו אולי בפתחה של מלחמת עולם, שהפתיל שהצית אותה נמצא במנהרות בעזה, ושזו המערכה הראשונה בתהליך התפוררות הציביליזציה המערבית ושינוי תרבותי גלובלי, רק אימה קיומית זו נוגעת בהווה, ומביאה גם ברחוב הצרפתי לתחושה עמומה של שותפות גורל, הנותרת לרוב רק ברקע, כל זמן שעדיין ניתן.
מול מציאות קשה זו של בדידות העם היהודי ומדינת ישראל ניתן למצוא תקווה לא רק בתמיכת ארה"ב ודברי מנהיגים במערב, אלא גם במציאות במזרח התיכון, במדינות ערב החוברות להסכמי אברהם. כפי שהסבירה באומץ הסופרת והחוקרת המצרייה, דליה זיעדי, שתיארה את השותפות המצרית עם ישראל "השכנה הטובה". לא בכדי תוזמנה התקפת חמאס לערב חתימת הסכם עם ערב הסעודית. מול הפחד המצרי מדעאש ומחמאס, המאיימות על קיומה של מצרים המודרנית במימוש תפיסת האחים המוסלמים, הדוגלים בהקמת חליפות איסלמית שתחליף את המדינות, "ניצחון של צה"ל על החמאס הינו אינטרס של מצרים ושל המדינות הערביות המתונות", סיכמה זיעדי בשיחה מקהיר.
ואולי, מול גל היריבות המיתית נותר ה"בינתיים". ואולי די להסתפק בינתיים, בהכרה הפרגמטית של מדינות ערב, בשותפות פרגמטית של הפלסטינים תושבי מדינת ישראל, לקוות שימצא הסדר פרגמטי לעתיד רצועת עזה, פתרון פרגמטי לשתי מדינות – ב"בינתיים" הפרגמטי, עשויים לצמוח חיים.
*
בפריז, בפני קהל קשוב במעורבות עמוקה, נשאתי עדות כשליח בטרגדיה יוונית. איך נטרפו חיינו. תיארתי רגעים מחיינו בחודשים האחרונים. יכולתי לחלוק את ההלם שאחז בי אחרי הביקור בקיבוץ בארי החרב ובמתחם מסיבת סופר-נובה, את האלם, את העתיד המעורפל. הקהל הקשיב בפנים נפולות. היה ברור שגורל הגולה היהודית נגזר מגורלה של מדינת ישראל, שאנחנו חלק מקהילה אחת, קהילה של אבל, של קינה, ושל תקווה. גורל אחד, משותף.
במבט מרחוק, מפריז, היה גם ברור שה-7 באוקטובר, נוסף לקריסת הביטחון בצבא וקריסת ה"סמוך עלי" וה"יהיה בסדר", היה גם התפכחות מהחלום הציוני. יותר ממאה שנה אחרי דבריו של אחד העם לקהילת יהודי צרפת החיים בהכחשה ב"חירות מתוך עבדות", גם ההבטחה הציונית לשנות באופן רדיקלי את הסיפור היהודי, לחסל את האנטישמיות, ליצור יהודי חדש, לא קוימה. למרות, למשל, תקוותו של א.ב. יהושע, בכותבו את "בזכות הנורמליות", ולמרות כל המאמצים למחוק את הגולה מקיום המדינה, העם היהודי לא הפך לעם ככל העמים. כמו שאהרון אפלפלד שב והזכיר את הטראומה היהודית הנמשכת, ואמר בעצב, "אנחנו עם חולה".
בשיחה עם הקהל שהצטופף באולם, יכולנו יחד להשתאות איך הושכחה לחלוטין העובדה ההיסטורית שמדינת ישראל היא המקלט לעם היהודי, הפליט מהפוגרומים במזרח אירופה, מהשמד בשואה, וחצי מיליון הפליטים של יהודי ארצות ערב, המגורשים, בחוסר כל, מעולמם. איך מול הפלסטינים שגורשו מכפריהם ומוגדרים זה שבעה עשורים כפליטים, ונהנים משירותי מחלקת הפליטים של האו"ם, פליטי העם היהודי לא זכו "למקום כבוד" בין פליטי העולם, או להכרה כעם משוחרר בשיח הפוסט-קולוניאלי . יחד הבנו, (עם הקהילה שתרגמה את "ההתכנסות" לצרפתית), שזיכרון השואה ממוסד בצרפת באירועים רשמיים של הרפובליקה, כולל הנחת זר, ונגינת ההמנון, אך כמו שאמר הרב ריוון קריז'ל, "בעצרות הזיכרון לשואה בצרפת (שאחריותה בשמד זכתה להכרה רשמית רק בשנות התשעים. מ.ג.) בוכים על יהודים שמתו מזמן, ללא קשר להווה. וזו "הצדקתם המוסרית" לגנות את ישראל בהווה, הרי הם אינם שונאי יהודים…" ויכולתי לספר כיצד בציריך ארגנה הקהילה היהודית הפגנות בקריאה: Never Again Is Now, בהן השתתפו ראשי כנסיה ומנהיגי שלטון בנחישות שהעלתה את זכר התנגדות אנשי הכנסייה והשלטון בבולגריה, שעצרו את משלוח היהודים לאושוויץ. הספור ממשיך ונכתב, מבעד לפרקיו.
אבל, איך לעודד את הקהל הרב שנאסף? אני מספרת על גל ההתנדבות העצום של החברה האזרחית, של ארגונים שאתמול עוד כונו בידי הממשלה "בוגדים" – אחים לנשק, מחאת ההייטק – שמחזיקים את המדינה ימים ושבועות, בזמן שהממשלה משותקת וחסרת אונים; מספרת על ההתנדבות האזרחית המדהימה הפורצת מתוך מעמקים שלא שוערו אתמול, בימי השיסוי והשנאה, על הרוח הישראלית המחזיקה את המדינה הדאובה, המרוסקת; אני מספרת על חמ"ל של יהודים וערבים ובדואים, על כל כך הרבה התארגנויות ספונטניות, מעוררות השתאות, ומצטטת את קריאת הצעירים בהפגנות נגד ההפיכה המשפטית שקראו: "נפלתם על הדור הלא נכון!" ומאז אותו דור מדהים בעצמתו.
המאבק על הדמוקרטיה בישראל עורר השראה במדינות אירופה, הנאבקות גם הן על עתיד הדמוקרטיה, ועכשיו כוחה של החברה האזרחית בישראל ממלא בתקווה. מול הנהגה שכשלה, מול שחיתות וכוחנות, מול משיחיות יהודית שמהדהדת (קשה לומר זאת) את אחותה המוסלמית, מול המשבר העמוק בחברה, כוחה של הציונות ושל הקמת מדינת ישראל הוא בעושר המציאות, ובהכלה של נרטיבים כה רבים ומנוגדים. הכלת הניגודים – זהו שם המשחק, מראשית השוני התהומי בין שנים עשר בניו של יעקב, שיחד מרכיבים את שבטי עם ישראל. המאבק עכשיו הוא לא רק על קיומה של מדינת ישראל, אלא גם על קיומה של יהדות מוסרית, המכילה את האחר ללא פחד. בסוף המפגש אנחנו נפרדים בהסכמה שאנחנו חברים יחד בתא "רזיסטנס".
ערב הנסיעה הובלתי את עגלת הנכד בן החצי שנה שלי מבעד לאולמות מוזיאון ישראל. לא פניתי לאגף האמנות האירופית, אלא המשכתי ליודאיקה. אחד אחד עברתי בין בתי הכנסה המשוחזרים, מחלב, וקוצ'ין, מאיטליה או מסורינאם, בניגונים המהדהדים, והתשמישים השבריריים המוצגים. קולות שחצו את הזמן, נקבצו מהגולה, בהמשך של סיפור עתיק, ששרד, אף-על-פי-כן ולמרות הכל. עם קטן לבדד ישכון, ידוע סבל, אך גם מלא שמחה ומעוף. והיה בכך נחמה. כפי שהרגשנו כשעמדנו יחד בסיום המפגש ל"הבדלה", בשירה יחד של נשים וגברים צעירים ומבוגרים, "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך…" וגם "בין ישראל ובין העמים". מסביב התבוננו בנו הספרים, ובהם הקולות שנשאו אותנו, בחיפוש מתמיד אחרי מהות האדם, דור אחרי דור.
ירושלים 31.12.23
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
