אז מה הסיפור של השמאל הרדיקלי? של התמיכה בחמאס, וההתלהבות – כן, לפעמים ממש התלהבות, מהטבח שהוא ביצע בשמחת תורה. יש כאן כמה זרמי מחשבה שמשתזרים.

ראשית, פוסט קולוניאליזם, המחשבה שהקולוניאליזם הוא חטא בל יכופר, והעמידה על זכותם של עמים להתקומם, לפעמים בפירוש בשימוש בטרור.

שנית, ביקורת של המערב כלפי עצמו. ביקורת פנימית קשה כלפי הגלובליזציה, כלפי התנשאות תרבותית, כלפי האימפריה האמריקאית וכל מה שהיא מייצגת.

שלישית, פוסט לאומיות. באופן קצת פרדוכסלי, דה לגיטימציה לזכותם של עמים וקבוצות אתניות להגדרה עצמית.

אבל יש כאן עוד משהו: אנטישמיות. אי אפשר להסביר את הציוץ הזה, של חבר פרלמנט לשעבר מטעם הלייבור בבריטניה, אלא כערעור על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל.

צריך לשים לב פה: אין פה ביקורת מוצדקת על הכיבוש. הדיוק כבר איננו על 67' אלא על 48'. זו האנטישמיות החדשה, שמגיעה משמאל. כאן היהודי אינו נתפס כנטע זר במערב, כגזע נחות שצריך להיפטר ממנו, אלא דווקא כחלק מהמערב, ואף כביטוי מושלם של המערב. המערביות עצמה, המערביות שרוצים להיפטר ממנה.

שנאת היהודים כאן מתקשרת לביקורת על הקולוניאליזם, לפסילת מדינת הלאום, ולדחיית התנשאות תרבותית. היהודים בישראל נתפסים כמייצגים באופן מושלם את כל הדברים האלה.

המגמה הפוסט קולוניאליסטית שבמסגרתה המערב מבקש לטהר את עצמו מעבר נפשע של קולוניאליזם, ולתת מקום מוצדק לתרבויות של ילידים, למיעוטים, אינה יכולה שלא לראות בישראל שריד עיקש של עולם קולוניאליסטי, של אתניות, של היררכיה.

החלק המוצדק כאן – הביקורת על הכיבוש – משמש תירוץ נוח לשלילת זכותה של ישראל להתקיים בכלל. ושלילת זכות קיומה של מדינה ישראל עצמה משמשת כטקס של טיהור וזיכוך מבחינת המערב לחטאיו הקולוניאליסטיים בעבר.

היהודי שוב מועלה לעולה על מנת לכפר על חטאיהם של אחרים. אבל לאנטישמיות תצריך להתנגד, בכל זמן ובכל מקום. ועל זכותו של העם היהודי, ככל עם אחר, למדינה משל עצמו, צריך לעמוד ולהתעקש.

לא נוותר עליה.