לפני כשבועיים צעדתי לקמפוס של אוניברסיטת ברקלי, בדרכי ללמד את הקורס השבועי שלי על מגדר, דת ומשפט בישראל לתלמידי קולג' בלימודי משפט, ונתקלתי במחזה חריג. לצידי נסע טנדר שעליו תמונה של אדולף היטלר מצדיע במועל יד עם הכיתוב: “All in favor of banning Jews raise your hand” (בתרגום חופשי: 'כל אלו התומכים בהחרמת יהודים – הרימו יד').
בשבועות האחרונים סערה התקשורת היהודית בארה"ב סביב אירועים אנטישמיים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. בחודש אוגוסט, עם פתיחת שנת הלימודים, נענו תשעה ארגוני סטודנטים בבית הספר למשפטים לקריאה של ארגון הסטודנטים "סטודנטים למען צדק בפלסטין" והתחייבו לא להזמין דוברים "שהביעו וממשיכים להחזיק בעמדות… התומכות בציונות, במדינת האפרטהייד ישראל ובכיבוש פלסטין".
בתגובה, דיקן בית הספר למשפטים, ארווין צ'מרינסקי, פרסם הודעה לסטודנטים התומכת בחופש הביטוי, אולם מגנה בחריפות את ההחלטה, המדירה עמדות ודוברים, דבר שאינו עומד בקנה אחד עם החופש האקדמי ועם רוחו של בית הספר למשפטים. צ'מרינסקי ציין שמשמעות ההחלטה היא, למשל, שהוא לא יוזמן כדובר לארגונים אלו משום שאף שיש לו ביקורת על מדיניותה של ישראל, הוא יהודי ציוני. האירוע פורסם במקומון יהודי של אזור המפרץ בצפון קליפורניה ונשכח.
כחודש וחצי לאחר מכן חזר האירוע לכותרות, כשבעיתון יהודי פורסם טור תחת הכותרת "ברקלי מפתחת אזורים חופשיים מיהודים" (Jewish-free zones). הפרסום גרר תשומת לב ברחבי ארה"ב, בתוך הקהילה היהודית ומחוצה לה, וכמובן גם בישראל. אוניברסיטת ברקלי – ובפרט בית הספר למשפטים – הואשמו שהם משמשים חממה לרוחות אנטישמיות. הטענה היא שרוב מוחלט של יהודי ארה"ב מזדהים כציונים, ולפיכך פסילה גורפת של ציונים משמעה פסילה אוטומטית וגורפת של יהודים. מכיוון שהאוניברסיטה לא נוקטת סנקציות כנגד ארגוני הסטודנטים, היא הואשמה שהיא שותפה לאנטישמיות ואף מעודדת אותה.
זו השנה השנייה שבה אני מתארחת בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ברקלי, במסגרת Helen Diller Institute for Jewish Law and Israel Studies, ומלמדת סטודנטים בקולג' על ישראל ויהדות (באופן אירוני, על אף הפניות הרבות שקיבלתי מישראל ומארה"ב עם פרסום הסיפור, הסטודנטים שלי בברקלי לא שמעו על האירוע עד שסיפרתי להם עליו). במהלך השהייה שלי בברקלי שמעתי מפי הסטודנטים סיסמאות רבות על ישראל, אך גם על העולם סביבם. אולי זה עניין של גיל, ואולי מאפיין של התקופה והשיח הציבורי שלא מותירים מקום לאמירות מורכבות.
קיימת בורות עצומה בקרב הסטודנטים הפעילים למען פלסטין ואלו התומכים בחרם על ישראל ביחס לציונות, להיסטוריה וההווה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמדינת ישראל עצמה. אינני מבקשת להציג את ישראל כטלית שכולה תכלת ואת המתקיפים והמחרימים כבורים ותו לא. הציונות אינה חפה מאתגרים ומדינת ישראל ראויה בעיניי לביקורת חריפה על יחסה למיעוטים ובפרט לפלסטינים. אך הנטייה של הסטודנטים המחרימים להסתכל על העולם במשקפיים של מאבקים פנים-אמריקאים נגד גזענות, מתוך דיכוטומיה שטחית לפיה כוח הוא בהכרח לא מוסרי וחולשה היא בהכרח מוסרית, הופכת עובדות ומורכבות ללא רלוונטיות ומובילה לעיוותים מוסריים. זהותם, אישיותם ואמונותיהם של סטודנטים ודוברים יהודים (או ישראלים) אינן משנות, שכן הן מרודדות למאפיין אחד בלבד: הזדהותם כציונים. בסביבה שבה ישראל – היא ורק היא – רע מוחלט, אנטי-ציונות הופכת לאנטישמיות.
אולם מה שהעציב ותסכל אותי במיוחד היה תגובותיה של הקהילה היהודית בארה"ב ובישראל. שכן מתברר שלא ארגוני הסטודנטים המחרימים הם ששלחו את "טנדר היטלר" להסתובב ברחבי ברקלי ולזעזע את באי האוניברסיטה, אלא דווקא ארגון יהודי שביקש לעורר פרובוקציה ולמחות כנגד ההחלטה של אירגוני הסטודנטים בברקלי.
אכן, הקהילה היהודית עומדת בפני התמודדות רצינית בקמפוסים האמריקאיים. במובן זה, האקלים הסטודנטיאלי באוניברסיטת ברקלי אינו שונה מזה שבאוניברסיטאות רבות אחרות, כפי שתעיד פעילותם של ארגוני הלל וגם של מכון הרטמן בצפון אמריקה בקמפוסים ברחבי ארה"ב. אולם מטעם רשויות האוניברסיטה עצמה, דווקא בברקלי שורר אקלים שונה בהחלט: מרכז דילר שפועל במסגרת בית הספר למשפטים הוא בין המרכזים הגדולים בארה"ב ללימודי ישראל והוא מזמין ומממן מדי שנה עשרות מרצים ישראלים וקורסים ואירועים על ישראל; מרצים יהודים באוניברסיטה מובילים יוזמה לחינוך נגד אנטישמיות – שאומצה על ידי האוניברסיטה – ובמסגרתה לומדים סגל האוניברסיטה וסטודנטים על אנטישמיות; נשיאת האוניברסיטה קרול קרייסט הצהירה שתנועת ה-BDS מהווה איום ישיר וחמור על החופש האקדמי של סטודנטים ומרצים, כמו גם על רוחה של האקדמיה ורוח הקמפוס; בחודש מאי האחרון צוין לראשונה באוניברסיטה Jewish Heritage Month שבמסגרתו צוינו גם יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות הישראלים; וכאמור, גם האירוע הנוכחי לא עבר ללא תגובה מצד האוניברסיטה.
אנטישמיות מימין מוקעת באופן גורף על ידי הקהילה הליברלית-פרוגרסיבית האמריקאית, אבל אנטישמיות שמזוהה עם אנטי-ציונות זוכה לתגובה הססנית יותר
התפתחויות אלו הן פרי מאמץ עיקש ויציב של אנשי סגל יהודים באוניברסיטה. בעולם מתוקן יוזמות אלו, לצד פעילותם של ארגונים כדוגמת 'הלל' ומכון הרטמן, היו זוכות לאור הזרקורים ולעידוד בתגובה לאירועים אנטישמיים, במקום הפניית אצבע מאשימה לרשויות האוניברסיטה – שמתמודדות עם מציאות מורכבת – או ניסיון לזעזע באופן פופוליסטי באמצעות שפה ודימויים נאציים.
אך מהי הדרך להתמודד עם אנטישמיות באקדמיה האמריקאית? הקהילה היהודית השמרנית בארה"ב מעלה ביקורת – לגיטימית – כי נעשית הבחנה פסולה בין אנטישמיות מימין לאנטישמיות משמאל: בעוד שאנטישמיות מימין מוקעת באופן גורף על ידי הקהילה הליברלית-פרוגרסיבית האמריקאית, אנטישמיות שמזוהה עם אנטי-ציונות זוכה לתגובה הססנית יותר. כך, למשל, קיים קונצנזוס באשר לשימוש בתביעות והטלת סנקציות כנגד אנטישמיות מימין. לעומת זאת, למול אנטישמיות משמאל, כדוגמת זו מטעמם של ארגוני הסטודנטים בברקלי, יהודים ליברלים מבקשים להימנע ככלל מתביעות וסנקציות.
אחת ההצדקות הנשמעת להבחנה בין אנטישמיות מימין לאנטישמיות משמאל היא מידת הסבירות שבה האנטישמיות תוביל לאלימות: בעוד אנטישמיות מימין מובילה פעמים רבות לאלימות, אנטישמיות משמאל נוקטת בדרכים של חרם, הנתפסות כלגיטימיות יותר בעיניים ליברליות. אולם גם אם אלימות אכן חמורה מחרם, אינני תומכת בעמדה זו. בעיניי, הדרה, וודאי על בסיס אנטישמיות, איננה לגיטימית.
יחד עם זאת, כאשר מדובר בסביבה חינוכית כדוגמת האוניברסיטה, לדעתי יש מקום להשתמש בכלים חינוכיים כנגד גילויים אנטישמיים. לצד כל האמצעים שכבר מופעלים היום, ראוי לאתגר את הסטודנטים המחזיקים בעמדותיהם מתוך שכנוע עיוור (של גיל או של תקופה) באמצעות הפעלת המודל האקדמי הקלאסי: הצגת כל העמדות וביצוע רפלקציה לגביהן. בוודאי שלא כולם יצליחו לאמץ רפלקציה עצמית של טיעוניהם ועמדותיהם, אבל זהו אחד מתפקידיה החשובים של האקדמיה, וראוי שלא נזנח אותו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו