הדרישה התקיפה ביותר להתקדמות אל פתרון שתי המדינות תגיע בקרוב, דווקא כאשר ההתנגדות אליו בקרב אזרחי ישראל היא הגדולה ביותר. היא תגיע עם דעיכת הלחימה, תוך כדי קימה שפופה וניסיון לחזור לשגרה, כשחטופים עדיין מוחזקים במחילות ברצועת עזה ויישובי הדרום עדיין שרויים בחורבנם. היא תגיע מפני שהמערב מבין ש"ניהול הסכסוך" כבר אינו אופציה, ושבעיית הפלסטינים וחוסר היציבות שהיא יוצרת מאיימות לסחוף לתוכה את העולם כולו.

אינטרסים גיאופוליטיים אדירים ישחקו תפקיד מרכזי: ארצות הברית צריכה את האמירויות וסעודיה לצדה אל מול ציר סין־רוסיה־איראן. אבל יהיו גם צרכים משניים: ג'ו ביידן יהיה חייב להחזיר אליו מצביעים צעירים ומוסלמים שאותם איבד בתמיכתו הבלתי מסויגת בישראל. אירופה תצטרף ללחץ בשמחה. סין ורוסיה ודאי לא יתנגדו.

הרוב המכריע בקרב יהודי ארה"ב אינו אנטי־ציוני (בניגוד לקצוות הרדיקליים שלהם), אולם אם לפני המלחמה התגובה להסתאבות של ישראל היתה ניתוק, כעת ברור שהניתוק הוא בלתי אפשרי; שמה שישראל עושה משפיע על חייהם; שדמותה של ישראל מעצבת את פני היהדות כולה. והסולידריות הנוכחית תתורגם למעורבות ולדחיפה קדימה אל חלוקת הארץ.

ישראל לא תהיה חייבת להגיע מיידית להסכם עם הפלסטינים — ספק אם זה בכלל אפשרי מהצד הפלסטיני — אך יהיה עליה לאותת שהיא מוכנה לכך. ראש הממשלה הבא של ישראל יהיה חייב לומר שהוא "תומך בפתרון שתי המדינות", ולעשות צעדים לחיזוק הרשות הפלסטינית. בנימין נתניהו, שוודאי יגנה אותו מהיציע, השאיר בנושא זה אדמה חרוכה. אפילו במרכז ובמרכז־שמאל לא מדברים על שתי מדינות, והזעם בימין על חזרה למתווה הזה יהיה עצום.

ייתכן שמורא הימין על הממשלה הבאה יהיה כזה — מכונת הרעל הביביסטית והקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית ילחצו חזק כל כך — שהיא תימנע אפילו מלזייף עניין בפתרון שתי המדינות. אם זה יקרה וישראל תחזור ל"ניהול הסכסוך", המלחמה הזו תהיה המלחמה האחרונה שבה היא תזכה לתמיכה חד־משמעית ממנהיגי המערב. בפעם הבאה שנסבול מהתקוממות פלסטינית, ברברית ככל שתהיה, גם ידידינו הטובים יסרבו לעמוד לצדנו.

ישראל אינה "פרויקט קולוניאליסטי", ויש הבדלים בין הכיבוש ביו"ש לאפרטהייד, אבל כשהכוח החזק בסכסוך מסרב אפילו להצהיר שהוא מעוניין בסיום שליטתו על מיליוני נתינים נטולי זכויות, הוא לא משאיר לליברלים המערביים ברירה, והם יצטרפו לפוסט־קולוניאליסטים הרדיקלים. ללא נושאות המטוסים ואספקת התחמושת מארה"ב, ובלי הווטו המובטח שלה במועצת הביטחון של האו"ם, ישראל תמצא את עצמה במשבר גדול פי כמה. אולי כזה שלא תוכל להתגבר עליו.

המלחמה הנוכחית תהיה קו פרשת מים לא רק בפוליטיקה הישראלית ולא רק מול האנטישמיות בעולם. היא תתחיל מהלך מדיני אזורי. תגובתה של ישראל תקבע אם היא תייצב את עצמה במסלול של שיקום, או חלילה תמשיך בסחרור מטה, בנתיב שבו שנות שלטון נתניהו כלאו אותה. סופה של הידרדרות כזו יהיה בידוד, קריסה חברתית וכלכלית, ולבסוף חורבן.

• המאמר פורסם לראשונה בעיתון הארץ.