ביקורות רבות כבר נכתבו על פשיטת הרגל המוסרית של פלגים בשמאל העולמי, שבחסות השיח הדה-קולוניאלי נהפכו למעריצי טרור ולמשבחי אנסים ורוצחי ילדים. מבקרים רבים הצביעו על הגותו של פרנץ פנון (1961-1925), מההוגים האנטי-קולוניאליים הבולטים של שנות הששים, המגלה הבנה לאלימות הנכבש כלפי הכובש, כבסיס לעיוות מוסרי זה. אולם כתב-הגנה של פנון על אלימות הנכבש איננו מספיק כדי להבין את הזעם כלפי ישראל. בשורות הבאות אציע שהסיבה לזעם זה תלויה גם באתגר המחשבתי שמציבה ההוויה היהודית בארצות האסלאם, וכיום – גם מדינת ישראל, לתאוריה הדה-קולוניאלית.
פנון היה פסיכיאטר במקצועו וטיפל רבות בטראומות שהיו קשורות להתעללויות הנפשיות והפיזיות שרבים מהמטופלים שלו עברו על ידי חיילים או מתיישבים צרפתים. ספרו "מקוללים עלי אדמות" היווה כתב-הגנה חריג על האלימות של הנכבש כלפי הכובש. לדידו, אלימות הנכבש הייתה תגובה לאלימות הכובש, אך גם קתרזיס שדרכו יכול היה הנכבש לגלות מחדש את אנושיותו. על אף סלידתי האישית מדברים אלה, קריאה כנה בכתביו חושפת שאלימות מעולם לא הייתה תכנית הפעולה שהציע פנון לעמים שואפי חירות. פנון, שקבע באותו ספר ש"שנאה [של הכובש] איננה יכולה להיות תכנית פעולה", ניסה בעיקר לנתח את מקומה של האלימות בתהליך הדה-קולוניאלי. הוא ביקש להבין את האלימות הברוטלית שאפיינה את המאבק הדה-קולוניאלי באלג'יריה לאחר מעשה. לדידו, האלימות הבלתי-נמנעת היא בעיקר זו הספונטנית, המתפרצת בקרב ההמון ומסמלת את חבלי הלידה של האומה המשתחררת, וקשה להצדיק באמצעות דבריו סדיזם מושכל ומתוכנן שנים ארוכות. הפיכת דברי פנון לאמונה דוגמטית אודות ההכרח שבאלימות הנכבש במאבקו נגד הכובש, לוקה אפוא בחוסר יושרה אינטלקטואלית חמורה.
מלבד זאת, תצפיות פשוטות מוכיחות שמדינות שבחרו באלימות בלתי-מרוסנת כלפי מטרות אזרחיות, המשיכו להתמודד עם השדים ששחררו גם לאחר שזכו לעצמאות. אלג'יריה, למשל, נפלה מהר מאוד אחרי עצמאותה למלחמת אזרחים שגבתה יותר מ-150,000 נפש כתוצאה ממאבקים פנימיים אינסופיים. האלימות הפרועה לא רק השחיתה את הגופות של הקרבנות אלא גם את נשמת מבצעיה. היא מרחפת עד היום מעל פני החברה שהתירה אותה כהוראת שעה. בפרפרזה על דברי התלמוד: מרגע שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע או בין כובש לנכבש (ואולי יש להעיר שהדבר נכון בכל עת ולכל קבוצה. אל לנו לשכוח שגם אנחנו, הישראלים, אינינו צופים מן הצד, אלא שחקנים פעילים בתוך מציאות אלימה. הבעת תמיכה באלה מקרבנו המבקשים אלימות פראית שתשיב את כבודה הפגוע של האומה, תוביל לתוצאות הרסניות לא פחות עבורנו).
אולם גם אם נפרש את דברי פנון כמצדיקים אלימות כנגד ישראל, איני סבור שדי בהם כדי להסביר את התגובות של רבים משוחרי התאוריה הדה-קולוניאלית ברחבי העולם כלפי ישראל. ראשית, מכיוון שלא שמענו קריאות דומות במקרים אחרים בהם קבוצות טרור פגעו במדינות מערביות עם עבר והווה קולוניאלי. אף אחד, למשל, לא ראה בטבח שביצעו מחבלי דאע"ש בפריז ב-2015, בו נהרגו 130 אנשים ונשים שהגיעו לצפות בהופעה, פעולת שחרור לגיטימית. זאת, על אף שהארגון טען שפיגוע זה היה מעשה התנגדות נגד הדיכוי שלדעתו הפעילה צרפת כלפי מוסלמים בצרפת וברחבי העולם. גם כמעט ואין תמיכה פומבית בפיגועי טרור של קבוצות כורדיות רדיקליות כלפי השלטון הטורקי, על אף הדיכוי המתמשך והנוקשה של הכורדים בידי השלטונות הטורקיים. כמדומני שאם בני האומות הראשונות, הילידים של מארצות-הברית וקנדה היו מחליטים לטבוח בסטודנטים או פרופסורים של הרווארד, פרינסטון או ברקלי, איש לא היה רואה בכך מעשה התנגדות לגיטימית. זאת על אף שבפועל שלושת אוניברסיטאות אלו ניצבות על אדמות מהן נושלו אומות ילידיות שונות, ולמרות שעל פי תפיסת העולם הדה-קולוניאלית, כל סטודנט וכל פרופסור (כולל ג'ודית באטלר) שמוצאו איננו מארצות-הברית הקדם-קולוניאלית, הוא מתיישב שלוקח תפקיד פעיל בנישול וגזלת אדמות של העמים הילידיים.
איך להבין אפוא את העובדה שטבח קורבנות תמימים מוצג כלגיטימי רק במקרה של מאבק נגד ישראל? אנטישמיות יכולה להיות אחת התשובות, ולא הייתי מקל בה ראש. אך לצדה, אני מבקש לטעון כי הדבר קשור לכך שהיהודים מהווים נקודת תורפה של הפרדיגמה האנטי-קולוניאלית, המחלקת באופן בינארי בין כובש לנכבש. היהודים בארצות-האסלאם היו תמיד הקבוצה שמעצם קיומה הצביעה על המגבלות של פרדיגמה זו. הם הרי היו ילידים נכבשים, אולם היוו תמיד המיעוט, השולי, שבתוך החברה הנכבשת. חווייתם את הקולוניאליזם הייתה בהכרח מורכבת יותר. בתחומים אחדים, כמו למשל בכל הנוגע לאוטונומיה הדתית והתרבותית שלהם, הם חוו את המשטר הקולוניאלי כמדכא בהחלט. בתחומים אחרים, כדוגמת זכויותיהם הפרטית וביטחונם הפיזי, הם חוו שיפור משמעותי בחסות הישות הכובשת.
חוסר היכולת להכניס את היהודים באופן מוחלט לקטגורית ה'נכבש' הובילה רבים מהפעילים וההוגים האנטי-קולוניאליים לערער על עצם ילידיותם של היהודים. כך, ב-1959, פרסם פרנץ פנון את רשמיו בזמן אמת ממלחמת העם האלג'ירי נגד הכיבוש הצרפתי תחת הכותרת L’An V de la Révolution Algérienne ('השנה החמישית של המהפכה האלג'ירית'). היהודים באלג'יריה היוו אז כ-130,000 נפש והיוו הקבוצה האתנית שהתיימרה לרציפות הגדולה ביותר באלג'יריה – מהתקופה הרומית, עוד לפני כיבושי האסלאם וכמובן הרבה לפני הכיבוש הצרפתי. עובדות אלו לא מנעו מפנון לדון ביהודי אלג'יריה בפרק שכותרתו 'המיעוט האירופאי באלג'יריה'. עוד בטרם דן פנון ביהודים, ילידיותם כבר נשללה מהם.
מי שמכיר את ההיסטוריה של אלג'יריה הקולוניאלית ירצה אולי לדון לכף זכות את פנון ולהסביר שהיהודים אכן היו בעלי אזרחות צרפתית מאז 1870 ולכן היו חלק מהחברה 'האירופאית' של אלג'יריה. אולם האם היה עולה על הדעת שפנון ישלול את התואר 'יליד' מהמוסלמים האלג'ירים שביקשו וקיבלו אף הם אזרחות צרפתית? התשובה כמובן שלילית. בספרו 'מקוללים עלי אדמות' קבע פנון שלא המעמד הפוליטי מבחין בין היליד למתיישב, אלא הגזע, המוצא האתני. בתיאוריו את האלימות האנטי-קולוניאלית, הדגיש פנון שבחברה הקולוניאלית הגזע יגבר תמיד על כל סוג אחר של שיוך – הלבן מתעלל בשחור, האירופאי בערבי. בחינה כנה של ההיסטוריה צריכה היתה להורות לו שהדברים נכונים במידה רבה גם בנוגע ליהודי ארצות האסלאם בכלל ואלג'יריה בפרט. אלה סבלו באופן רציף מאלימות פרועה מצידם של המתיישבים האירופאים, ששנאו אותם הן בשל יהדותם והן בשל ילידיותם (שתוארה לא אחת כ"ערביות"). שיא הרדיפות הגיע בתקופת השואה, כאשר אזרוחם בוטל למפרע ומעמדם הורע מכל שאר הקבוצות האתניות של אלג'יריה.
בדיוננו על היהודים באלג'יריה, ידע פנון לציין שרק מיעוט בקרב היהודים הזדהה עם צרפת הקולוניאלית, בעוד מיעוט אחר בחר לתמוך במאבק לעצמאות. בהתייחסו לכך כתב: "ישנו רוב מוחלט, מורכב מהמון מסתערב, עם ידיעה פחותה של השפה הצרפתית, שרואה את עצמו על פי מסורת ולפעמים אף בלבוש כ"יליד"". המירכאות מסביב למילה "יליד" מופיעות כמובן במקור, והן מבטאות את התחושה שעל אף מוצאם, תרבותם ותפיסתם העצמית היהודים, הם אינם יכולים לזכות לתואר 'יליד'.
אלבר ממי (2020-1920), אב אחר של המחשבה הפוסט-קולוניאלית, הציע עמדה מורכבת יותר בנוגע למקומם של היהודים בתמונת העולם הדה-קולוניאליסטית. ממי היה סוציולוג ממוצא יהודי-תוניסאי שפרסם ב-1957 את חיבורו 'דיוקן הנכבש, ולפני כן דיוקן הכובש'. תמיכתו במאבק נגד הקולוניאליזם לא הייתה נתונה לספק, אולם נקודת מבטו המינורית, כיהודי-ילידי, מנע ממנו להצטרף לחזונות האוטופיסטים שפרחו בשנות החמישים אודות העולם הפוסט-קולוניאלי הקרב ובא. ממי, שלקח בעצמו חלק במאבק למען עצמאות תוניסיה, טען לאחר מכן שנלחם נגד הקולוניאליזם כי זו היתה מלחמה מוצדקת, אך הוא עשה זאת תוך ידיעה ברורה שכיהודי לא יהיה לו מקום בתוניסיה הפוסט-קולוניאלית. בסופו של דבר, ממי צדק וגם היהודים שנלחמו בלהט למען עצמאות אלג'יריה מצאו את עצמם מחוצה לה. על אף ההבטחות הרבות, אף אחת ממדינות צפון-אפריקה לא ראתה לנכון להבטיח מעמד שווה לחלוטין לאזרחיה היהודים.
לאותם פעילים שהפגינו בעד החמאס עם השלט 'דה-קולוניזציה איננה מטפורה' אפשר לענות בפשטות שאכן, עבור רבים מאזרחי ישראל הדה-קולוניזציה של האזור הייתה ממשית לעילא. מעל מחציתה של החברה היהודית בישראל מורכבת מיהודים שמוצאם בארצות האסלאם: חלקם הגיעו לכאן מרצון, כי לא האמינו שימצאו את מקומם בארץ מולדתם הפוסט-קולוניאלית; חלקם נשארו עד שנאלצו לעזוב בכוח; אחרים עברו דרך המערב – בעיקר צרפת – וגם שם לא מצאו מנוח.
בדומה ליהודי ארצות האסלאם בשנים האחרונות של העידן הקולוניאלי, גם היהודים בישראל של היום – ללא קשר לארצות מוצאם – ממקמים את עצמם בין מזרח התיכון למערב. מיעוט מזדהה עמוקות עם המזרח התיכון הסובב ומאחל לשותפות של ממש עם העמים והמדינות השכנות; מיעוט מזדהה באופן בלעדי עם המערב ושואף לחזק את בדלנותו במרחב; הרוב אינו בוחר בין הצדדים אלא מרגיש קשרים היסטוריים, תרבותיים ודתיים עם המרחב המיידי, לצד תחושה שביטחונו הפיזי תלוי בקשריו עם מערב. רוב הישראלים רואים את עצמם כילידים ומתנהג כמו ילידים, גם אם לא כמו ה'יליד' הסטריאוטיפי, החד-ממדי והשטחי שבנה השיח הדה-קולוניאלי.
זהו לדעתי המקור לאובססיה לישראל בשיח הדה-קולוניאלי העכשווי. באופן בלתי נסבל, ישראל אינה ניתנת בקלות לרדוקציה דה-קולוניאלית. מבחינות מסוימות, קל לזהות אותה עם המערב הקולוניאלי. לצורך כך מספיק להטות אוזן לשיח האהוב על רבים מראשי המדינה אודות הווילה בג'ונגל ועל ישראל כמבצר האחרון של המערב במזרח התיכון. אבל לצד זאת, אי אפשר לפספס את הצדדים הילידיים המובהקים שמחברים בין החברה הישראלית לאזור הזה, אפילו מבלי לחזור אלפיים שנה אחורה. קל לראות בנתניהו הנואם באנגלית צחה מעל במת האו"ם על מאבק הציוויליזציות נציג קולוניאליסט של המערב במזרח התיכון, אבל הרבה יותר קשה לראות ברחל מאופקים מתיישבת מערבית. בפיו של הראשון, ישראל נמצאת במלחמה שהוכרזה על ידי המערב בראשית המאה ה-19, והיא נלחמת בשמו ולמענו. אבל סיפורה של רחל מול מחבלי חמאס, החיים כמה קילומטרים מביתה, נשמע אחרת לחלוטין. לא עוד מאבק בין מתיישבים מערבים לערבים, כי אם מאבק פנימי בין שתי אוכלוסיות ילידיות, בעלות מאפיינים משותפים רבים. מחיקת רחל – כלומר הצגת החברה הישראלית כולה כמערבית וקולוניאלית – לא משנה שום עובדה בשטח, אבל מאפשרת להשתיק את המצפון ואת הצורך להתמודד עם המורכבות הממשית שנוצרה במרחב הזה.
מי שחפץ בפתרון הומני וכן לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוטב שיזנח את כתבי פנון וישוב לקול הנשכח של אלבר ממי. קולו של יהודי תוניסאי שידע להחזיק את ההכרה בזכותם של העמים הערבים, כולל הפלסטינים, לשחרור מכל סוג של דיכוי, יחד עם ההכרה שישראל לא נולדה כפרויקט קולוניאלי אלא כמפעל הצלה מן הדיכוי המתמשך ממנו סבלו יהודים ברחבי העולם. תובנותיו של ממי לא בהכרח מלטפות את הציבור הישראלי, ודרישותיו האתיות הינן דו-צדדיות: על העולם להכיר בהיותה של ישראל מקלט ליהודים רבים שהגיעו אליה כדי לזכות לחיים חופשיים, ועל החברה הישראלית להיזכר שזהו ייעודה האמיתי – הצלה ושחרור ולא הפגנת ריבונות וכוחנות.
זהו ייעוד שאינו מטפורה חלולה. הוא זקוק לתרגום מדיני וערכי, והוא תלוי בשיקום רוח חירות האדם שאפיינה רבים מההוגים הציונים, מפינסקר ועד ממי, אבל הוא מחייב גם התנערות מהרוח הקולוניאלית שמרחפת יותר מתמיד מעל הישראליות, בפרט ביחסיה אל הפלסטינים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
