בימים העצובים הללו נדמה שקל להבדיל בבירור בין טוב לרע ובין חושך לאור. אבל כדאי להיות זהירים, ובטח לא לשלוח אף אחד לשתות כוס מים ולהירגע או ללכת לטיפול, כי הבעיות כאן הן לא מתחום בריאות הנפש. אלה הן בעיות פוליטיות במובן העמוק של המילה, בעיות שנוגעות לזהות, לסדר החברתי, לצורת המשטר, לעקרונות היסודיים המארגנים את החברה.
הבעיות הסבוכות והקשות הללו הובילו בהדרגה את שני המחנות להפוך זה את זה לבלתי לגיטימיים: לא לטועים אלא לחוטאים, לא ליריבים אלא לבוגדים, לא לבעלי מחלוקת אלא לכופרים בעיקר. ההבחנה הדיכוטומית והבינארית הזאת מסוכנת מאוד, ואנו רואים את התוצאות ההרסניות שלה לנגד עינינו.
אפשר לתאר זאת כך – כל אחד מהצדדים אמר לצד השני: זה הכל או כלום, והצד השני אמר לו: בסדר, אז כלום. אם כל ערעור על נתניהו או כל דאגה לחייהם של ערבים או לשלומם של פליטים או כל ביקורת על המדינה והצבא פירושם השתייכות לשמאל הרדיקלי, והשתייכות לשמאל הרדיקלי פירושה בגידה, אז דחקתם חצי מאזרחי המדינה החוצה לתחושה שכמעט אין להם מקום פה, ושבקרוב לא יהיה להם מקום פה בכלל. מה נותר להם אם לא להילחם על הבית, ואפילו במחיר של הריסתו האפשרית? תקראו להם שורפי אסמים, או איך שתרצו; מבחינתם, אם המדינה אינה דמוקרטית, אין הצדקה לקיומה.
מנגד, אם תמיכה בנתניהו או ביקורת על בית המשפט העליון, פסימיות בנוגע לשלום עם הפלסטינים, תחושת חוסר ביטחון ברחובות, רצון לתת ביטוי פומבי וממלכתי ללאומיות היהודית, או לדת היהודית, פירושם גזענות וכהניזם – דחקתם את החצי השני של המדינה היישר לזרועותיו של בן-גביר. אמרתם שאין הפרש בין הלגיטימיות של נתניהו לזו של בן-גביר, ועמדכם התקבלה: רק שניסיתם להפוך את נתניהו לבלתי-לגיטימי כמו בן-גביר, והפכתם את בן-גביר ללגיטימי כמו נתניהו. ואם אין שום הבדל בין ביקורת על האקטיביזם השיפוטי לבין דיקטטורה, אז כמה כבר אפשר להיות מופתעים כשאתם מקבלים את מה שנראה לכם כדיקטטורה.
לכל זה יש להוסיף את העובדה ששני הצדדים, לאורך שנים רבות, האמינו שאי-שוויון מהותי ועמוק בין יהודים לערבים הוא דבר רצוי ולכל הפחות רע הכרחי, וששני הצדדים לאורך שנים רבות האמינו שאי-שוויון כלכלי והתפרקות מוחלטת של מוסדות המדינה הם דבר טוב ומועיל. השחיתות היא אפילו מעבר לאחריות של שני הצדדים, היא דבר אנושי שנמצא איתנו לפחות מאז התנ"ך. הממשלה הרעה הזאת לא המציאה אף אחת מהרעות שהיא מחוללת. היא אמנם הביאה אותן לממדים מבהילים והסירה את שאריות הבושה שעד כה התלוו אליהן ולו למראית עין, וזה דבר חמור ביותר. אבל היא לא המציאה אותן.
הטור הזה איננו ניסיון להשוות או ליצור סימטריה בין "הקיצוניים משני הצדדים" וגם לא לתמוך בעמדת "מרכז" אלא ניסיון להבין משהו על המצב הבלתי-אפשרי שהפוליטיקה שלנו נמצאת בו. הסיבה שאנחנו חייבים להבין זה את זה היא לא אידיאל מטפיזי של "אחדות בעם", אלא שתי סיבות אחרות לחלוטין, האחת חשובה מאוד והאחרת דחופה מאוד.
הסיבה החשובה היא שפשוט לא ייתכן שאחד הצדדים צודק באופן מוחלט וגורף. כך למדנו גם מן המסורת היהודית, המבוססת על תרבות של מחלוקת, וגם מההוגים הליברלים, שדרשו חופש ביטוי ומחשבה מהסיבה הפשוטה שהאמת אינה יכולה להימצא רק במקום אחד.
הסיבה הדחופה היא שרק אם כל אחד מהצדדים ינסה להבין מה מניע את הצד השני ומהן הטענות שלו – ולא יפטור את עצמו מהמאמץ הזה, בטענה שהצד השני פשוט רשע או טיפש – רק אז יהיה סיכוי להפסיק את המאבק לפני שיגיע להכרעה.
חשוב לזכור שגם אם ההכרעה במאבק תהיה בסופו של דבר לטובת הצד שלך, זה לא אומר שזאת תהיה התוצאה הטובה ביותר עבורך. יש נקודה מסוימת שעליה נאמר הביטוי "יצא שכרך בהפסדך", כלומר, הרווחת משהו, אבל בסיכום הכולל הפסדת יותר משהרווחת. עבור שני הצדדים, ניצחון חלקי עדיף על ניצחון מלא, ולא משום שיותר ריאלי להשיג אותו אלא בגלל שתי הסיבות שהזכרנו קודם. אם הצד שלך יצליח לגבור על הצד השני באופן כוחני, מכריע, משפיל, אז הצד שלך יפסיד את האמת שנמצאת בצד השני; ומעבר לזה, הוא יפסיד גם את הצד השני עצמו, את המעט שעוד נשאר מהמוסדות החברתיים המשותפים. כל מה שייוותר לצד השני לעשות הוא להתחמש, להיעזר בבני בריתו שמחוץ למדינה, ולהתכונן לסיבוב הבא.
ויש עוד סיבה שבגללה אנחנו חייבים להבין זה את זה, וגם יכולים להבין זה את זה. אנחנו לא באמת משפחה אחת גדולה. אבל אנחנו מדינה אחת קטנה. כשאתם כותבים על הצד השני, האלים, הכוחני, האנטי-דמוקרטי, הילדותי – סביר מאוד להניח שאתם כותבים על ההורים שלכם, על הילדים שלכם, על השכנים שלכם, על הרופאה בקופת חולים או על המרצה באוניברסיטה. אם אתם מורים, אתם כותבים על התלמידים שלכם, ולהפך.
והאנשים והנשים האלה שאתם כותבים עליהם, קוראים את מה שאתם כותבים. הם מרגישים את הבוז שלכם, את הסלידה, את הפחד. הם לא מבינים איך אתם יכולים לומר עליהם דבר כזה. ואתם באמת לא התכוונתם לומר את זה עליהם באופן אישי, התכוונתם לדבר רק על הקבוצה הגדולה, שהם, האנשים שאתם מכירים, רק נגררים אחריה בלי לדעת מה הם עושים. ובכן, זאת טעות: הם יודעים מה הם עושים, ואתם כתבתם את זה גם עליהם. ואם לא נוח לנו לחשוב כך, זאת התחלה טובה. עכשיו אולי אפשר להתחיל לדבר.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
