זה לא רק החור השואב בבטן, אלו גם השיניים החשוקות; הכאב והזעם. הלב נחמץ, מתמלא תסכול וכעס שכמעט בלתי ניתן להכיל. מול תמונות של רוע מוחלט האינסטינקט ההישרדותי מפעיל את מנגנון התקיפה-או-בריחה. "יהודים לא בורחים יותר" לימדה אותנו הציונות. המנטליות שלנו אומרת לנו שאין לנו לאן ללכת. זה הבית ונלחם עליו בכל האמצעים העומדים לרשותנו.

למלחמה על הבית יש הצדקה מלאה. ארורים מי שמבקשים לפגוע דווקא בזכותם של יהודים להגנה עצמית ולחיים. הקולות בישראל ובעולם שמתנגדים לפעולה הישראלית נחלקים לשניים: האינטרסנטיים מחד וה'פרוגרסיביים' הקיצוניים מאידך. לשניהם מכנה משותף: עיוות מוסרי. שניהם מזדהים עם המאבק להשמדת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומבקשים לשלול מהיהודים, ומהם בלבד, את הזכות להגדרה עצמית לאומית.

במאבקם הם מוכנים לעכל את הזוועות והפשעים נגד האנושות שחמאס מבצע. מתסכל לגלות שכמעט כל העולם המוסלמי וחלקים רחבים מהפרוגרסיביים הקיצוניים לא מסוגלים לגנות בפה מלא אפילו את הזוועות שחולל החמאס. אבל הגינוי הרפה הוא רק סימפטום של איבוד המצפן המוסרי. אפילו היו מגנים לא היה הדבר מועיל, שכן מלחמה ברוע מוחלט לא עושים באמצעות מילים, אלא במעשים. את זאת מבינים היטב מנהיגי העולם החופשי, הליברלי, שמתייצבים באופן נחרץ לצד ישראל.

שני מחנות ניצבים אפוא כעת זה מול זה: ציר הרשע מול ציר הצדק. זו מלחמה א-סימטרית. מלחמה מול ארגוני טרור רצחניים כמו החמאס והחזבאללה לא מאפשרת לפעול לפי עקרונות המלחמה המוסכמים בין מדינות. מוסר הלחימה (jus in bello) מושתת על השאיפה להפחית ככל הניתן את מוראות המלחמה גם כשהיא צודקת. אולם, השקפת העולם הג'יהדיסטית אינה שותפה לשאיפה הזו. בפרפראזה על דבריה של רוה"מ גולדה מאיר, שלאחרונה זוכה להכרה מחודשת: המחבלים שונאים את הילדים שלנו יותר משהם אוהבים את בני עמם. טבח שמחת תורה, שתוכנן בדקדקנות לאורך תקופה ארוכה, הוכיח זאת מעל לכל צל של ספק.

עקרון יסוד במוסר המלחמה הוא ההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים בלתי מעורבים בלחימה, אולם ארגוני הטרור עושים כל שביכולתם כדי להפר עקרון זה: במלחמה בין מדינתית החיילים מגינים על האזרחים ואילו כשמדובר בחמאס ובארגוני הטרור האזרחים מגינים על הלוחמים; במלחמה סימטרית הכוחות הלוחמים מבחינים את עצמם מהאוכלוסיה האזרחית ואילו מחבלי חמאס עושים כל מאמץ להיטמע באוכלוסיה האזרחית; על פי עקרונות מוסר המלחמה אין לפגוע באדם שנכנע ואינו מהווה סכנה, ואילו הטרור פוגע באזרחים תמימים כדי לזרות אימה.

מוסרי ומעשי בדיבור אחד

בגלל המצב החריג הזה נשמעים קולות שקוראים גם לצה"ל להתנער כליל מעקרונות המוסר בלחימה: "להשטיח את עזה", "לגרש את תושבי הרצועה ולא לאפשר להם לחזור לבתיהם" ואף הצעות חמורות יותר. ניתן לגלות הבנה לתסכול ולזעם העומדים מאחורי הדברים, אולם לא לתכנים עצמם. הקולות הללו חירשים ועיוורים הן להיבטים המעשיים והן להיבטים המוסריים שעליהם מושתתת צדקת המלחמה. כיוון שבמציאות הישראלית היבטים אלו ארוגים זה בזה, אתייחס אליהם בנשימה אחת:

מלחמה צודקת יכולה להתנהל רק מתוך הסכמה ושותפות ערכית ומעשית, מתוך סולידריות. כפי שהבחין אמיל דורקהיים, סולידריות מבוססת על אתוס מוסרי משותף. הסולידריות בישראל מושתתת על ערכי המוסר, אלו שקובעים כי עלינו להלחם ברוע בכל כוחנו וכי אנחנו מחויבים להלחם באופן המוסרי ביותר בנסיבות הנוכחיות. אופיו של צה"ל כצבא העם מבטיח שנלחם כעם אחד המאוחד בערכיו המוסריים. מי שתובעים מצה"ל ומהממשלה להפנות עורף לחוק הבינלאומי ולכללי המוסר מפרקים את צה"ל מבפנים ויגזרו עלינו כליה.

כך גם במישור הבינלאומי. מיום היווסדה בחרה ישראל צד בשסע שחילק את מדינות העולם בין דמוקרטיות ליברליות לבין מדינות טוטליטריות. המלחמה שאנו נלחמים בה כעת היא חלק ממאבק מתמשך שבין ציר הצדק לציר הרשע. הקולות המתכחשים לשיקולים מוסריים מאיצים בישראל לעבור צד. משמעותה של הצעה זו היא להפוך לבעלי הברית של פוטין ואיראן. זו כמובן בחירה בלתי אפשרית, אך גם אילו היתה אפשרית, אף אחד מחפצי החירות והחיים שבינינו לא היה בוחר בה. הברית שלנו עם המדינות המפותחות נשענת על המלחמה המשותפת שלנו לחיים ולצדק. אף אחד לא יצייד אותנו בנשק או ישלח לכאן נושאות מטוסים אם מטרות הלחימה שלנו יהיו שונות או אם דרכי הלחימה שלנו יחקו את אלו של האויב.

מתווה זה אינו קל ליישום. מוראות המלחמה קשים ואכזריים. כפי שאומרים לנו מנהיגי העולם – לא זו בלבד שיש לנו זכות להגן על עצמנו בכל הכלים הנדרשים, מוטלת עלינו החובה המוסרית לעשות זאת. לשם כך מחזיקים צה"ל ומדינת-ישראל, כמו גם מדינות העולם, מומחים לדיני מלחמה ולניהול המערכה. מומחים אלו משרטטים את הקווים של המותר והאסור במצב הלא נורמלי והא-סימטרי שבו אנחנו נמצאים. לגורמים הקיצוניים יש לומר: תנו לצה"ל לנצח! תנו לגורמים הממונים להתוות את דרכי הלחימה מבלי להעלות הצעות שיפגעו בלגיטימציה הפנימית והבינלאומית של הפעולה.

כללו של דבר, האויב שעומד מולנו אינו רק אויב צבאי אלא גם אויב מוסרי. אסור לנו להפסיד במלחמה הכפולה הזו. בעקבות פרעות קישינב ב-1903 פרסם ביאליק את שירו המזעזע "על השחיטה". הבית האחרון נפתח במילים: "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!". לא מפני שהתסכול והזעם העולים מכל שורה בשיר אינם מגבירים את תאוות הנקם אלא מפני ש"נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן – עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן". אנחנו מצויים בלבה של דרמה בקנה מידה תנ"כי, אנחנו נאבקים על חיינו, בתינו וערינו. אנחנו ננצח בקרב הכפול שבין הצדק לבין השטן. נמחוק את חמאס ונשמור ככל הניתן על חיי אזרחים שאינם מעורבים בלחימה. ובמרחק שתי תקוות מהקרב, נמשיך לייחל לשלום.