נתחיל ברע. במשך יממה וחצי הייתי נצור עם אשתי וילדיה בקיבוץ נירים כשבניי היו בקיבוץ אחר בעוטף. המתקפה הצבאית של חמאס ניצחה. היא פעלה באופן מושלם ותפסה את צה"ל בשעת השפל הגדולה שלו אי פעם. כבר אחרי רבע שעה של ירי רקטות רצוף הסתובבו לוחמי חמאס מתחת לחלון הממ"ד שלנו והחל סיוט של יותר משבע שעות (!) של חוסר אונים, הפקרות מוחלטת ואיש איש לעצמו ולמשפחתו. זעקות עזרה בוואטסאפ היישובי. מחבלים מתדפקים על הבית והנשק היחידי הוא היד המזיעה שלי על ידית הממ"ד.
על החילוץ שבא אחרי, ועל הבשורות המזוויעות שקיבלנו מאז על מי שהחוויה שלהם נגמרה בטבח או חטיפה, כבר שמעתם. המסקנה מהטבח, להבדיל מהניצחון הצבאי של השעה הראשונה, היא ברורה: לחמאס אין זכות קיום בעולם. המהלך הצבאי הגדול שלו חייב להפוך להפסדו המוחלט. אם הרמטכ"ל יישיר מבט לעיני הקבינט של ממשלת האחדות שחייבת לקום ויגיד "אפשר לחסל את חמאס", אנחנו מחויבים לעשות את זה. הארגון קיבל הכרעה להיות דעאש שטובח במשפחות, רוצח תינוקות, אימהות, ילדים וקשישים. זה רוע מוחלט שחייב להכניע. עם חמאס בצד השני של הגדר יהיה קשה מאוד לאכלס מחדש את עוטף עזה.
המסקנה השנייה שלי היא: חייבים לעשות את זה ללא פגיעה באזרחים. אסור שהמטרה תהיה נקמה. אסור שהעיניים שלנו יחפשו מספר קורבנות גדול בצד השני רק כדי "לנצח" במשחק המחליא של מי הרג יותר.
אם נשמע לכם ששתי המשימות סותרות, אז פספסתם. האמת הפוכה לגמרי. כדי להכניע את דעאש הייתה נחוצה קואליציה רב-מדינתית, עם כוחות ערביים ותמיכה מוסלמית משמעותית. זה גם מה שנחוץ עכשיו. מהלך של מיגור חמאס חייב להיות תוך סימון הצעד הבא של יצירת הסדרים, עם אחריות של הרשות הפלסטינית וגורמים אזוריים כמו מצרים. פגיעה באזרחים לא מעורבים תפגע באפשרות הזה כמו שתפגע במוסריות שלנו. ויותר מהכל היא תהווה חוסר הבנה מוחלט של הרגשות שאפשרו זוועה כזו.
במשך שנים ארוכות זעקנו והתרענו: סיר הלחץ שיצרנו בעזה מאז ההחלטה על המצור ב-2007 יתפוצץ עלינו בכל הכח. כל השקעות המיליארדים במיגון לא פותרות דבר. ללא אסטרטגיה לפתרון בעזה, כולנו נאכל את הפירות הבאושים.
במשך השנים היה לנו ויכוח בעוטף אם הבחירה בדילוג מסבב לסבב היא תוצאה של אסטרטגיה שמעדיפה את החמאס על הרשות הפלסטינית ומגינה על התנחלויות, או שמא מדובר בחוסר חזון ואסטרטגיה. כרגע זה הוויכוח של אתמול. העובדה הפשוטה היא שממשלת ישראל, בראשות מי שניצח ב-2009 עם הסיסמה "למוטט את שלטון חמאס", מעלה בתפקידה וכשלה. היא לא טיפלה ברצינות באיום על הילדים והקהילות שלנו. זה הסתיים בטנדרים חמושים ברחובות שדרות ובארי ובשחיטת משפחות.
אני מודה שגם כשהובלתי בשנה האחרונה הפגנות מחאה הסתייגתי מרוח "הדגלים השחורים" שהאשימה את נתניהו בכל התחלואים וציירה בשחור כל דבר שקשור לגוש הפוליטי שהוא מוביל. הקפדתי על ביקורתיות וחשדנות גם מול ממשלת בנט-לפיד והגוש הפוליטי שלי. לא תיארתי לעצמי כמה ההנהגה הנוכחית גרועה וחלולה. מה שהביא לאסון של שבת, וגרוע מכך ההתנהלות המופרכת מאז, מפחידות אותי. לא ברור אם יש מבוגרים אחראיים במערכת הפוליטית, שעוסקת בספינים ותמרונים פוליטיים.
האסון חשף את החרבת התשתיות שהובילה ההנהגה הזו. ריסוק המנהלת לשבויים ולנעדרים שצריכה לקום עכשיו מחדש היא דוגמה לכך. לכן מפחידה כל כך ההיעלמות של גיבורי הטוויטר שהפכו לשרים בלי להבין לרגע את גודל אחריותם, ומפחיד הניסיון להאשים את "השמאל" גם במחדל הצבאי והמדיני הישראלי הגדול אי פעם. הפער בין הכוחות ורוח ההתנדבות העממית מצד יהודים וערבים לבין ההפקרות המנהיגותית מעולם לא היה מזעזע יותר.
כשאני מסכם לעצמי את המשימה שלנו אחרי כמה יממות של זוועה ותופת, היא מתנסחת פשוט: איך מוודאים שהטוב ינצח את הרע? וכפי שהציע הלל הזקן "אידך זיל גמור". אז מהו הרע? זה ברור. בעת הזו אנחנו חייבים להגדיל את הטוב. בהתנדבות שלנו, בשיקום הקהילות המרוסקות ובחיזוק הכוחות הצבאיים והפוליטיים שיובילו שינוי יסודי. אם נפספס את ההזדמנות הזו, גורלנו יהיה רע ומר.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
