"המולדת היא, כשמצמצמים את משמעות המושג לתמציתו הפוזיטיבית-הפסיכולוגית, ביטחון". כך כתב ז'אן אמרי, אינטלקטואל, יהודי בעל כורחו שברח מאימי הנאצים וחווה את אימי מחנות ההשמדה. הבטחון עליו מדבר אמרי, מתחיל בתחושת הנינוחות והביתיות: אדם צועד בבטחה במקומו המוכר לו, ולא מתנסה ב"הליכה מתנודדת על קרקע מתנועעת". אדם החי בביתו אינו מתנסה בזרות ועקירה מבית; הוא אינו חווה גלות או ניכור.
בובר תיאר חוויה זו כ"ישיבת בית", המבטאת את היות האדם "שרוי בעולם כביתו". המושג 'בית' אינו מציין מבנה פיזי מוגן; חוויית הביתיות לא מתממשת בהכרח במרחב חללי. ביתיות היא חוויה פנימית המתממשת בתחושת ודאות בהבנת הסדר, מוכרות והיעדר איום. ברם יש רגעים בהם בני-אדם חווים אובדן בית והם נעשים ליצורים שביתם אבד להם.
בהקשר זה חשוב להבחין בין מי שחי ברחוב מפני שביתו הפיזי אבד לו, לבין מי שנעשה עקור מבית. אדם המאבד ביתו עלול לחוש כאב על אבדן הבית, אבל לא בהכרח יאבד את חווית הביתיות. שכן גם אם ביתו הפרטי אבד ואיננו, הוא עדיין יחווה את הביתיות שמעניקה לו סביבתו המספקת לו מקום טבעי, שבו הוא חש נינוח. הוא מכיר את שפת המקום, שמות הרחובות, והאתרים החשובים לו; יש לו אוריינטציה בעולם. הוא עדיין יודע למי לפנות והוא עדיין חש בטחון שתביעתו תשמע. הוא נותר במקום, בין חבריו. הוא יודע כיצד עליו לנהוג וכיצד למצוא מרגוע לאובדן הבית הפרטי. אבל מי שנעקר מהביטחון של הביתיות בעל כורחו, חווה לא רק מעתק מקומי מבית למקום אחר. בליבו נוצר קרע עמוק כי ביתו, היינו עולמו המוכר שבו הוא חש נינוח, אבד לו. הוויית חייו מתמצית בעקירה זו.
עקירה מבית אינה זהה לגלות. גולה עשוי להתמקם בגלותו, לכונן את גלותו כיסוד קיומו וזהותו. הנרי נאטאנסאן, סופר ומחזאי יהודי דני היטיב לתאר חוויה זו של העם היהודי:
בפנים, מאחורי החומות המגוננות – חומות הגטו או קירות הבית – הייתה המולדת, הארץ האמיתית של העם חסר המולדת. כאן שמר על אוצרותיו שהועברו מדור לדור, על תרבות החיים הדתית שלו, על חיי המשפחה ועל חיי הקהילה הצרים והמוגבלים. כאן שכנו העם, חברי הקהילה השותפים לאמונה והמשפחה, כאן חיו חיים חופשיים אך נסתרים, כאן […] התקיימו חיים ייחודיים ואינטימיים תוך שמירה על החותם הייחודי העתיק.
הגולה יכול ליצור לו מרחב ביתי שבו הוא חווה וודאות ואמון. אבל מי שנעקר מבית איבד גם יכולת זאת. עולמו קרס עליו. הסבל שבחוויית עקירה זו תופסת את כוליות קיומנו; סדק נפער בה: ויסלבה שימבורסקה, בשיר "אוטונומיה" כתבה: "התהום אינה חוצה אותנו/ התהום מקיפה אותנו".
חוויה זו, הפוגעת באדם וגורמת לו סבל בל יתואר היא חווית האימה. אימה איננה זהה עם פחד. פחד הוא תגובה הולמת לאיום חיצוני כלשהו. אימה היא חוויה קיומית הקורעת את האדם מבפנים. מרטין היידגר, בניתוחו הקלאסי של האימה, הצביע על כך שהאובייקט הגורם אימה "אינו מצוי 'כאן', או 'שם'". הוא המשיך וטען כי "מה שמאיים הוא בשום מקום והוא שום דבר". הוא תמיד "שם". ובכל זאת בשום מקום; הוא כה קרוב עד אשר הוא מעיק על הנשימה ובכל זאת הוא בשום מקום. חוויית האימה שוללת את ערכם של חפצים בעולם או של ההסדרים הקיימים בעולם. הם נעשים בפשטות בלתי רלוונטיים. האימה מנתקת את האדם מעולמו ומשליכה אותו לתוך החלל הריק של אינותו ואפסותו. העולם איבד את משמעותו. אין שוב במה להיאחז, אין דרך להסביר, ואין את מה להבין. באימה נחשף האדם ליחידותו חסרת הפשר, לאינדיבידואליות המוחלטת שלו הקורעת אותו מזיקותיו: מי יכול להבין את סבלו של המאוים? מי יכול להציע למי שעולמו אבד לו נחמה? היש בכוחן של מילים להשיב את הסדרים שנפרמו?
חווית האימה היא חוויית בדידות נוראה. ההתנסות באימה, טען היידגר, היא התנסות בהיעדר בית, ב- umheimlichkeit מתייחס למונח heim, שפירושו – בית; umheimlichkeit – משמעו חוויית עקירה מבית באימה האדם הוא ללא בית; הוא שרוי בתוך עצמו ועם עצמו, במלוא סבלו וכאביו.
סבל זה אינו כאב פיזי. כאב פיזי ממוקד באיברי הגוף ואפשר למדוד אותו. סבל תוקף את הוויית האדם כולה; גופו ונפשו. הוויית הסובל היא צעקה, גם אם קולה לא יישמע. הסבל שבאימה אינו זהה לסבל הנגרם בתופעה הפסיכיאטרית המוגדרת כחרדה. חרדה היא התקף הפוגע באדם ומצמיתו. היא ניתנת לטיפול תרופתי כי מוקדה הוא גופני, גם אם השלכותיה הן קיומיות. בניגוד לה אימה היא חוויית חיים, ולא התקף של חולי. היא ביטוי לחיים שאיבדו את משמעותם, ליגון אינסופי, צער וכיסופים אל מה שנעלם. אימה היא חוויה קיומית ולא סימפטום של חולי.
בימים אלה רבים מאיתנו חווים אימה נוראה. העולם הבטוח שבו חיינו התרסק. חוויית האימה שבה אנו מתנסים נשזרת הן מרקמת החוויה הקיומית האישית של אסון נורא שמעבר להבנה, והן מהרקמה המדינית. המדינה לא עמדה בהבטחתה הבסיסית להגן על אזרחיה. אזרחי המדינה נחשפו לרוע שלא התגלה מאז ימי השואה, בה נרצחו בני-אדם רק מפני שהם יהודים. עתה הם נרצחו מפני שהם ישראלים. חווינו כאן עתה "גיא צל מוות" ללא יד מנחמת ומבטיחה הגנה מפני הרוע. נותרנו בבדידותנו ובכאבנו. אנו חווים עתה אבדן ביתיות ו"חורבן בית" לא במשמעות המטפיזית, אלא במשמעות הריאלית: לא רק בתי אבן נחרבו, אלא גם חוויית הביתיות הפנימית נהרסה. חורבן ביתיות זה עלול להוליד ניכור עמוק, שבובר כה היטיב לתארו: "האדם נמצא עומד בעולם, ששוב אינו יכול לראותו ולחיותו בפועל ממש כביתו, ושוב אין הוא בטוח בעמידתו בו". המוות והשבר פרץ למקומונו מבלי מעצור. רוע דמוני מעשה ידי אדם, ריסק את האמון בסדרי הקיום; את האמונה גם בסדר האנושי. מי שצמח כאן בישראל וראה בה את מולדתו ואת ביתו נחשף לכך כי הבית אינו מעניק וודאות, בטחון; איש אינו מוגן – מעוללים בני יומם ועד באים בימים; מילדים ועד מבוגרים שעמלו וייסדו את חייהם מתוך תשוקה ואמונה בטוב האנושי.
חוויית האימה הזאת יכולה להצמיח תגובות שונות וסותרות. היא יכולה לגרום לטראומה עמוקה ולפגיעה ביכולת לשוב לחיים חברתיים ולסדר; היא יכולה גם להיות פתח לכתב האשמה מתמשך כלפי המדינה, שאכן כשלה בתפקידה המרכזי, והיא יכולה להפוך את בני אדם לאטומים לסבל זולתם. אטימה זו אינה בהכרח ביטוי לאבדן השיפוט המוסרי; היא ביטוי להסתגרות הנפש בתוך הסבל, שאינו מותיר עוד מקום לזולת. אין להקל ראש בגילויי חוויית האימה. כי זהו האדם, יש העטוף בסופיתו, ובאפשרות התמידית להיעדרותו הפיזית והנפשית.
אולם, העת הזאת אינה עת להסברים תיאולוגיים, פוליטיים או פילוסופיים. העת הזאת אינה גם העת לניגוח פוליטי. פנקס החשבונות בעת הזאת צריך להיסגר כי כל הסבר מעין אלה מקל ראש בחוויה ופוצע את נפשו של הסובל. בעת הזאת נתבעת מכל אחת ואיתנו התייצבות לימין הסבל והאימה, בקשב, בסולידריות ומעל לכל בחמלה. קשב הוא הזמנה לדיבור. במצבי ייאוש וסבל בהם הנפש אינה מוצאת מנוחה, לדיבור עשוי להיות כוח מנחם. הרב סולובייצ'יק שחש בחייו את עוצמת הייאוש כתב במסה 'קול דודי דופק':
כל חפצי הוא לשמוע של אליהוא בן ברכאל: 'אדרבה וירוח לי (איוב לב, כ) כי מילה המדוברת יש תכונה גואלת ללב נסער, והווידוי הוא מרגוע לנפש מתייסרת.
הדיבור הגואל אינו שיפוטי, הוא השתתפות בסבל הזולת, הזדהות עם הסובל והיות עמו בסבלו. הדיבור הגואל נחווה רק עם הזולת המקשיב פותח את כוליות קיומו לפני הסובל ומתייצב עמו בצערו. "חמלה", כותב סטפן צווייג היא "השתתפות בצער [mit-leiden]". היא משקפת את "החלטתו הנחושה [=של החומל] לעמוד בכל, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו, ואף למעלה מזה". קשב חומל הוא הכרה בנתבעות שסבל הזולת מטיל עלינו, בלשונו של שד"ל: "החומל כואב בכאב רעהו ולא ישקוט עד אם יחבוש את שבר רעהו ומחץ מכתו ירפא". החמלה היא ביטוי לאחווה בין-אנושית. היא משקפת התייצבות בלתי מותנית לימין הסבל. ליאונרד כהן ביטא תפיסה זו כשכתב: "כל לב יחזור לאהבה כמו פליט מקרב". כי רק הלב האוהב הפתוח יוביל את המערכה ולא אידאולוגיה כלשהי. ההתייצבות הקיומית האישית לימין הסובלים וסבלם מעוגנת בתקווה הריאלית כי ראוי להיאבק יחדיו על חיים טובים והוגנים. התקווה מסרבת להיכנע לרוע ומכירה באפשרות לכונן את הטוב, במאבק סיזיפי בלתי מתפשר.
ליאונרד כהן בשירו הנודע "הימנון" כתב: צלצל בפעמונים שעוד ניתן לצלצל בהם/ […] יש סדק/ יש סדק בכל דבר/ כך האור פורץ". האור שיפרוץ אינו אור אלוהי. ההולכים עתה בגיא צלמוות לא יראו מהרע, לא בהכרח מפני שהאל עמנו. אם יש תקווה אזי היא מעוגנת באדם, באמונה כי בכוחו של האדם לפעול, להיאבק ללא חת ולתקן. האור הוא הוא הטוב האנושי המבעבע ועולה ומאיר את החשכה.
אנו עדים כי אור זה עולה עתה בחיינו כאן, במעשים ובפעולות שבהם נפתחים הבתים והלבבות. הלוואי ואור זה יגרש את החשכה והאימה שפרצה לחיינו ויאפשר לנו להגן על ביתנו ולשקם את הבתים שנחרבו. רק אתמול נאבקנו זה בזה על חיינו הפוליטיים. אבל בעת הזו, שבה הרוע משתולל נפרצו מחדש מעיינות הטוב והכוח האנושי בשותפות גדולה ובסולידריות. שפתנו הולכת ומשתנה לשפת רעות וחמלה, ומבעד לחשיכה אי אפשר להחמיץ את הסירוב לה, שהולך ונעשה למאבק הרואי לתיקון אנושי וחברתי.
ארנסט בלוך הצביע על כך כי התקווה מבטאת את העובדה ש"העולם המצוי, איננו ממצה, הוא עצמו, את אפשרות ההווייה ועל אחת כמה וכמה לא את זו התובעת הווייה טובה יותר". הוא דימה את התקווה ל"אופטימיות עם צעיף של אבל". תקווה היא הכרה באי השלימות ובחיסרון, אבל היא אינה ייאוש. פניה אל העתיד. כך אמר משורר תהילים: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'". התקווה מולידה תקווה ומחזקת את התקווה והיא נעשית לאבן הבניין לשיקום הריסות חיינו. לא ניתן לרע לנצח אותנו לקבוע את חיינו, כי חירותנו בידנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
