אנחנו מגיעים לראש השנה הזה עייפים מאד, מותשים משנה קשה וכולנו מחפשים מענה, ריפוי.
ובכן, חגי תשרי וראש השנה בפרט נושאים בחובם תקווה. לא רק מפני שעצם השיבה אל מעגל השנה היהודי מזכיר לנו שהמסורת שלנו חזקה יותר מכל טלטלה חברתית ופוליטית והיא לא מכזיבה, ומרגיעה כמו סתיו שמגיע אחרי קיץ ארוך, אלא גם מפני שבמהותו מסמן ראש השנה תקווה. הנה, אפשר להתחיל מהתחלה ואפשר לשנות, לתקן, אפשר למחול לאחרים ולעצמנו.
תקווה אינה התכחשות ילדותית למציאות. ארסנט בלוך, יהודי שנמלט מגרמניה במלחמת העולם השניה והפך ל'פילוסוף של התקווה' אמר ש"תקווה היא אופטימיות עם צעיף של אבל". כלומר, תקווה איננה אופטימיות נאיבית או הבטחה מופרכת שיהיה בסדר. להיפך: זו בחירה מודעת בטוב שֶׁצְּעִיף הָאֵבֶל שעליו מסמן שלא ויתרנו על המודעות למקריות, לסבל ולאכזריות שיש בעולם. לצד אלה אנחנו מתעקשים להציב – תקווה.
ונדמה שתקווה זקוקה לענווה כלפי עצם היכולת שלנו לצפות את העתיד. זה שמנבא רע אינו מפוכח יותר ממי שצופה טובה. אנחנו בוחרים בתקווה מתוך הכרה עמוקה בחוסר הוודאות. כמו בשיר "עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה.
צעיף האבל של בלוך קשור בעיני לראש השנה כי הוא מציע תשובה מפתיעה לשאלה: איך נראית התחלה? התחלה, על פי תפיסה זו, לא נראית כמו אביב ולבלוב. התחלות הן סתיו, הן ציפייה דרוכה לגשם אחרי הזריעה. התקווה שיבוא, בצד הידיעה שדבר לא מובטח.
תקווה היא עמדה נפשית שמחזיקה באמונה ביכולת האנושית לבחור ולשנות, אבל היא לא רק עניין ליחיד, אלא גם לחברה ולעם. התרבות היהודית ספוגה בתקווה. לא רק חגי תשרי והתפילה לשנה טובה לכל באי עולם, אלא גם הכמיהה לגאולה, תביעה לתיקון עולם וציפיה למשיח. מעצם הגדרתם ספוגים כל אלה בתקווה שהופכת את המבט שלנו על העולם מאיר פנים, סקרן ונכון לפעולה.
פרק כז בתהלים, מסתיים בפסוק: “קוה אל ה’, חזק ואמץ ליבך, וקוה אל ה'”. את הפרק הזה נהוג לומר בתקופה הזו, ובעיני הוא תמרור המסמן את הדרך: התקווה מחזקת את הלב.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
