בפסח אנחנו יכולים כבר לדבר אפילו בנוסטלגיה על יציאת מצרַים. ד"ר אלסנדרה מנדלבום קופייב טוענת שהחירות קשורה מהותית לדיבור, ושואלת: מה כדאי ללמוד דווקא מהגמגום של משה, שנותר מחוץ להגדה?

העולים והפליטים שמגיעים מאוקראינה לא צריכים רק מקום מגורים, מזון ובגדים: סוגיה חשובה לא פחות היא איך קולטים אותם וכיצד יוצרים מרחב שמעניק מקום מכיל ומכבד לזהות שלהם

"בימינו איננו מסתכנים בפתיחת השערים בפני הפליט. היפוכו של דבר, אנו מסתכנים בנעילת השערים. זו מובילה אותנו לחטוא כלפי הפליט ולהפוך את עצמנו לקהים וערלי לבב"

הפאנל הראשון של הכנס, שנערך בעקבות המלחמה באוקראינה, עסק באתגרי מדיניות בשעת משבר. הפאנל השני בזהותם המורכבת של העולים מארצות ברית המועצות לשעבר

בישראל חיים יותר משני מיליון עולים דוברי רוסית. רבים מהם חווים את שיבת המודחק: אסירי ציון חולמים שבאים לעצור אותם, מסורבי עלייה שומעים את הק.ג.ב בדלת, אנשים שיצאו מ"שם" חשים שעולמם חרב עליהם שוב. זהו זמן חמלה 

גם אם הם נאלצים לברוח מביתם אל ישראל, אל לנו לפתח חשדנות כלפי העולים מאוקראינה שכן הם - כמו אחרים בתפוצות - חלק מאיתנו. עלינו לנהוג בהם בחמלה, ולחלוק עמם משאבים ומקום

"מי שאינו חומל על זולתו, פוגע לא רק בזולת - הוא פוגע בעצמו, משהו אנושי עמוק נגדע מחייו. סגירת שערי המדינה הופכת אותנו לשותפים לרוע שבאי-ההיענות לסבל ואל לנו לעמוד מנגד"

בכל דור ודור קמו עלינו לכלותנו - חווינו על בשרנו שערים נעולים, חשבונות כלכליים, חישובים של אינטרסים לאומיים שלא ספרו אותנו. דווקא בשל כך עלינו להציג סטנדרנט אחר