תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

כולנו פליטים – עולים ותיקים וחדשים

בישראל חיים יותר משני מיליון עולים דוברי רוסית. רבים מהם חווים את שיבת המודחק: אסירי ציון חולמים שבאים לעצור אותם, מסורבי עלייה שומעים את הק.ג.ב בדלת, אנשים שיצאו מ"שם" חשים שעולמם חרב עליהם שוב. זהו זמן חמלה 
החוויה המודחקת - חוזרת. יצחק רבין עם עולים מברית המועצות, 1991 (צילום: לע"מ)
החוויה המודחקת - חוזרת. יצחק רבין עם עולים מברית המועצות, 1991 (צילום: לע"מ)
ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. היא חוקרת קבלה, פסיכואנליזה ומגדר, ומרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ובמכון ת"א לפסיכואנליזה. ספרה של קרא-איוונוב קניאל, "קדשות וקדושות -אימהות המשיח במיתוס היהודי", ראה אור בשנת 2014 וזכה בפרס פינס ובפרס וורבורג (סדרת הילל בן חיים, הקיבוץ המאוחד). ספרה "חבלי אנוש – הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה" ראה אור בהוצאת כרמל בשיתוף עם סדרת "פרשנות ותרבות", 2018. ספרה החדש:

כמי שברחה וניצלה מהעולם הסובייטי, ברצוני לשתף אתכם בתחושת האימה שמלווה עכשיו סביבכם כל מי שעלה לארץ מאוקראינה, רוסיה, או אחת ממדינות ברית המועצות לשעבר. אני מבקשת לחלוק חוויה אישית שמלווה  אנשים רבים: אנחנו קהילה בפוסט טראומה.

בתקופה האחרונה התעצמו ברוסיה המעקבים והכליאות. אין לבני אדם אפשרות להביע את מחאתם. עיתונאים, פעילים חברתיים ואנשי רוח נלקחים למעצר. זו מעולם לא הייתה ארץ חופשית, אבל עכשיו נראה בבירור שמסך הברזל שב ונסגר. כולם מרגישים שבולשים אחריהם. הם לא מדמיינים. לא כאן המקום לפרט, אבל זו אמת, מערך ההאזנות עובד במלוא המרץ: לעתים נשלחים מראש מכתבי אזהרה ואיומים, לרוב מדובר באלימות מיידית ובמשטר חיסולים מהיר.

חברים ומכרים תיארו באוזניי אווירה של שנאה ואיבה ברחובות מוסקבה. משפחות מתפלגות, אנשים קרובים מוכנים להלשין אחד על השני, כמו בימי סטלין. נראה שיידרשו דורות רבים לרפא את הפצע הזה, שנטוע בטראומות קודמות בלתי מעובדות, זו של השואה ברוסיה ואוקראינה, ועל גביה הדיכוי לאורך שנים תחת המכבש הסובייטי, ההשתקות, זכרון המעצרים הליליים, אנשי הנ.ק.ו.ד עם מעיליהם השחורים והמכונית הממתינה בחוץ, בדרך למסע האימה. בכל רגע עלולים לבוא ו"לקחת אותך". בכל רגע עליך להיות מוכן, עלייך להיות מוכנה: למעצר. לחקירות. להאשמות שווא. לירי. לתלייה. להגליה.

באוקראינה נשפך עתה דם. במקביל לכך, ברוסיה מתבצע טבח של הנפש. כוחניות, טוטליטריות, מיליטריזם, דיכוי. את חיסול החירות והקרבת רוח האדם לא רואים. זהו הרס שמחלחל ועובר מדור לדור. הוא מאיים גם על נשמת ילדנו, שנולדו כאן, בארץ הקודש. גם אם הנוף הגיאוגרפי השתנה – ללא עיבוד והמשגה, טראומה נפשית אינה יכולה להיעלם. הקומוניזם הצליח להפנות הורים נגד ילדיהם, בני זוג אחד נגד השני. הוא כמעט הצליח לחסל את צלם האדם. מעל כולנו התנוססה מולדת אחת, רעילה ומרעילה. אנו סובלים כאבי פנטום וקריעה של גדם כרות, במקום שחרב עלינו לפני עידנים.

קטסטרופה עוברת על אירופה, והיא נוגעת לכולנו. בישראל חיים יותר משני מיליון עולים דוברי רוסית. רבים חווים כאן תחושה של שיבת המודחק. אסירי ציון חולמים ששוב באים לעצור אותם. מסורבי עלייה שומעים את צעדי הק.ג.ב מעבר לדלת. אנשים שיצאו מ"שם" חווים שעולמם חרב עליהם בשנית. ילדותם ונעוריהם נלקחים מהם. טרגדיות בין דוריות אינן נעלמות, אלא ממשיכות לחלחל בעמקי הנפש, בפלאשבקים וברגעי דיסוציאציה, ברעד בלתי נשלט או בסיוטי לילה חוזרים ונשנים.

בורחים, עם שקית ביד

אסי, בן זוגי, נמצא כבר קרוב לשבועיים בקישינב שבמולדובה. יחד עם ארגונים נוספים, אנשי הג'וינט קולטים שם מאות אלפי פליטים הנמלטים מאוקראינה. הסיפורים שהוא מספר בלתי נתפסים. אנשים עוזבים את חייהם עם שקית אחת. משפחות נקרעות. נשים הרות, קשישים חולים, ילדים קטנים, נוסעים בין 60 ל-90 שעות כדי לחצות את הגבול. דמיינו נכים בכיסאות גלגלים, אימהות עם תינוקות, מזוודות ותיקים על הידיים, לאחר הנסיעה האינסופיות והמפחידה נאלצים לצעוד ברגל עוד שבעה קילומטרים בשלג כבד כדי לעבור את הגבול. רבים חוטפים התמוטטות עצבים, דיכאון וחולי פיזי ונפשי. משפחות רבות איבדו את יקיריהם ואהוביהם, והתפזרו ברחבי תבל.

לכל אנשי החסד הפועלים בשטח יש אפיק של תקווה ועשייה משותפת, נדיבות והושטת יד בעת צרה. חב"ד, הסוכנות היהודית, הקהילה המקומית, "נתיב" (לשכת הקשר לשעבר), מטפלים ופסיכולוגים, פילנתרופים, ואינספור מתנדבים עובדים יחד. הם מעניקים לפליטים השבורים מיטה ושמיכה חמה, אוכל ומילת עידוד.

הלב שבור

גל עלייה גדול עומד לפקוד את ארצנו, מרוסיה ומאוקראינה. יש לנו הזדמנות לתקן את מה שדורש תיקון. לפתוח את שערי הלב. להבין מניין מגיעים אותם פליטים, מהגרים, נוודים, נמלטים, עולים. כמה קשה הדרך שלהם אל החירות. כקהילה וכחברה יש לנו הזדמנות להפיק לקחים מימי העלייה של שנות ה-90, עיוורונה וטעויותיה.

המסורת היהודית מלמדת אותנו לחיות את העבר בהווה וללמוד ממנו. כך, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים" (בבלי פסחים קטז ע"ב). אל לנו לשכוח את נדודינו וייסורי עברנו: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דב' ה, יד). והנה עתה, תמונות אימה מן העבר שבות ומשתחזרות לעינינו, פליטים מחפשים חום מזון ומקלט, כפי שרבים מהורנו וסבנו חוו.

זכינו להיות בני בית בארצנו, ולהיות אלו המסייעים לנדכאים שם וגם כאן. סיפור יציאת מצרים, כמו סיפורה של יהדות בריה"מ, מחייב אותנו להקשיב היטב, לא להפנות עורף, להאיר פנים. אם נזכור את הרקע ממנו מגיעים אנשים אלו אולי נוכל לגשת אליהם, מבלי להירתע מ"זרותם". לסייע לנמלטים לרכך את שבר יחסי הדורות. להעניק שפה לטראומה המצטברת, חסרת השם, שהלכה והתעצמה מאז ראשית המאה ה-20.

אני כותבת כדי שתדעו כמה הלב שבור אצל כל מי שיצא מברית המועצות לשעבר. אימה פושה בנו. כולנו פליטים. אנו זקוקים למעט חמלה.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics