הדמיון הוא כלי חשוב בתודעה של יחיד או אומה, והדמיון הישראלי הרווח התעלם מן העובדה שקיימים יהודים או קהילות מחוץ לישראל. בסדר היום הציבורי מפציעים יהודי התפוצות לתודעה כשמתחולל אירוע טרור בבית כנסת, ומיד לאחר מכן אין לאדם הישראלי הממוצע "מה לעשות" עם המידע בדבר קיומם של יהודים בחו"ל. עוד הם מפציעים כתורמים אפשריים מצפון אמריקה, ואולי במקרים מעטים כבני דודים רחוקים ש"עוד לא עשו עליה".
לכאורה, העדרותה של קטגוריית חשיבה מסודרת לגבי יהודים בחו"ל נובעת מכך שאין מידע עליהם, אבל האמת היא שזה לא רק עניין של מידע, אלא גם של תודעה.
יהודי אוקראינה פרצו לתודעה הישראלית באבחה אחת עם האירועים המתמשכים של המלחמה והפלישה של רוסיה, אירועים עקובים מדם שעודם מתרחשים ברגעי כתיבת השורות הללו.
כותרות שונות ניסו לאמוד: מי אלו? בתחילה היה נדמה שמדובר בקבוצת אנשים שמעולם לא עסקו ביהדותם. אבל לאט לאט, דרך החדשות הקשות, נגלה לקהל הישראלי עולמה האמיתי של יהדות אוקראינה: פה הם מתחבאים במקלט בית הכנסת; שם שיירה של בית יתומים יהודי יוצאת במבצע חילוץ אמיץ של הרב. ישראלים רבים יוצאי ברית המועצות לשעבר הדירו שינה מעיניהם כי יש להם אח, אם או סבתא שנשארו שם, רחוק. שמות העיירות הפכו מרקע לפרוזה של עגנון לשמות אמיתיים של מקומות שבהם יהודים הקימו את חייהם: חרקיב (חרקוב), לביב (לבוב, לעמבערג לשעבר), אודסה.
לצד אלה נתגלה פתאום פלח נוסף שצריך חילוץ: יהודים שמעולם לא נרשמו כאזרחים בישראל. לפתע נדחקה המדינה להשתמש בהגדרתה כ"בית לכל יהודי". דווקא ברגע רגיש זה, בקשתו של שר הדתות מתן כהנא לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות צרמה בקול מכאיב.
ההיסטוריה, שהתרגשה עלינו בלי שליטתנו, באה לומר את דברה. מבלי שביקשה זאת, ישראל שאינה זוכרת את המרחב היהודי כולו ביומיום, נאלצה להיזכר בו בכח. "עלייה", אותו כוח הגירה נעלה, מיטות סוכנות, סל, קשיי שפה, התרגשות מהולה בוויתור על כל מה שידעת, למי יש קרובים בארץ: כל אלו כמו פצעים שנפתחו מחדש.
קל יותר להבין את מי שנשאר בגלל הדוד סם. קל יותר לדמיין מדוע יהודי נשאר בצפון אמריקה ונימוקיו הכלכליים עמו. ומעבר לכך, לישראלים רבים יש מעין אינטרס נסתר בהצלחתו של הדוד סם בקונגרס ובקרנות הנאמנות השמנות. אבל מה קורה בזירתו של הדוד סמיון? למה הוא נשאר באוקראינה? למה הוא התחתן עם בת זוג מקומית?
לעומת זאת, היכולת לדמיין את היהודים שיבואו כעת מאוקראינה חסרה בתודעה של החברה הישראלית. שיח פלגני של שנים, יחד עם ניכור כלפי יוצאי ברית המועצות לשעבר, שעודנו קיים – מאיימים להסיט אותנו מן הפעולות הנכונות בשעה היסטורית וקשה זו.
במערכון המפורסם של "לול", אולי המערכון המצוטט ביותר בהקשר של היחס לקבוצות עולים, אין ביטוי לנימוק המכריע בדמיון הישראלי כיום: "מה הם נזכרו עכשיו". דומה שתודעת הסבל והקורבן שהתפתחה במדינת ישראל גרמה לאנשים לפתח תפיסה של "סגירת המועדון".
כיצד אם כן תממש ישראל את האתגר שלה בדבר קליטת עלייה? כיצד תתחלק במשאבים ותפנה מקום גם לאלו שלא בחרו לעלות אלא הוכרחו להגר? דומה שזו שעה משונה שבה עלולים להתעורר כל השדים מרבצם. כך למשל, טענות ישנות כלפי עליית ברית המועצות כמי ששאיפתם היא לשפר את תנאיהם ותו לא. כבת לעלייה זו אני נאלצת לגחך בסתר. מחברות ישנות של אבי מלמדות על החיים מאחורי מסך הברזל: כמיהה אינסופית לחירות, לחופש. רק מי שאין לו תעודת זהות של מדינה דמוקרטית יכול להבין כמה מסמך, המסמך הנכון, יכול להיות עניין רוחני של ממש. רק הבנה עמוקה ואנושית של מצבו של מהגר, מהגר ממש, יכולה להאיר את הבחירה בחירות כבחירה יהודית ראשונה במעלה.
כמה חמלה דרושה לישראל היום על מנת לפנות לעולים לא בטענות אלא בסקרנות: כיצד בניתם שם את קהילותיכם? אילו יחסים היו לכם עם שכניכם? מה הותרתם שם, באוקראינה? שירו לנו משיר לבוב, חרקוב ואודסה. שירו לנו כי כעת אנחנו יודעים שישראל היא רק חלק מהסיפור היהודי, שירו לנו כי אנחנו צנועים יותר היום, אך נכונים למשימה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
