“ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות”, נקרא במגילה בחג פורים הקרוב.
כוח וריבונות מטילים אחריות וחובות. אלפי שנים חלמנו, שאפנו, התפללנו, ופעלנו להיות עם חופשי בארצנו. רצינו להיות עם שההיסטוריה לא מופעלת עליו, אלא עם שמשחק על במת ההיסטוריה ומעצב את גורלו ואת גורלם של אחרים.
תקוותנו התגשמה.
אם כן, מהי האחריות שלנו ברגע זה? על מי ועל מה אנחנו אחראים?
אנו אחראים על בני עמנו הנתונים בסכנה, שמפאת שעת השמד, פניהם לעלייה. העובדה שהם זכאי חוק השבות אינה מבטלת את עובדת היותם פליטים, ואת האתגר העצום בקליטתם.
אך אנו גם אחראים לעצב את זהותנו הלאומית על פי ערכינו. ערכים שאינם מבחינים בין דם לדם. ערכים שמעצבים את תקומתנו ברגישות לחוויות של העם היהודי לאורך ההיסטוריה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – ישראל המתעלמת מעברהּ חוטאת לעצם זהותה.
ברגעים אלה, חרֵב עליהם עולמם של מיליוני אנשים. וכיהודים, אטימות היא התכחשות ובגידה בזהותנו. העם האוקראיני ניצב בפני רוע מוחלט, המשמיד, הורג ומאבד בלי הבחנה בין חיילים לאזרחים – זקנים וצעירים, אנשים, נשים וטף.
אנחנו מבינים אותם, משום שהיינו שם. שהרי בכל דור ודור קמו עלינו לכלותנו. חווינו על בשרנו שערים נעולים, חשבונות כלכליים, חישובים של אינטרסים לאומיים שלא ספרו אותנו, כי גרים היינו.
'ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם', נאמר בתורה. אותנו לא ספרו אבל עלינו מוטלת החובה לספור: ישראל הצהירה שהיא מוכנה לקלוט מכסה של 25,000 פליטים שאינם זכאי חוק השבות. זהו מספר ראוי שחופף – ואפילו עולה – על סטנדרטים בינלאומיים. אבל לצערי פה צץ ה"ישראבלוף", שכן 20,000 מהמכסה המדוברת הם מבקשי עבודה אוקראינים שכבר נמצאים בארץ מזמן.
אין זו דרך פעולה ראויה לעם שמוטלת עליו החובה להיות מגדלור מוסרי. ברגע זה אנו חייבים לספור את מי שנמצא במצוקה וזועק לעזרה. התחשבנות על בסיס העבר היא לא רק לא נכונה מבחינה מספרית, אלא גם עדות לעיוורון מוסרי.
על ישראל לקלוט 25,000 פליטים חדשים באשר הם – בני אדם שנבראו בצלם – בנוסף לפליטים זכאֵי חוק השבות, שמספרם יהיה ככל שיהיה. כי אם במספרים עסקינן, רק מתמטיקה כזו משקפת ומחזקת את זהותה היהודית של מדינתנו.
ומי יודע אם לעת כזאת הגענו לעצמאות וריבונות.
