אדם יכול להסב את פניו לנוכח סבל הזולת, ותמיד יימצאו טיעונים המצדיקים נעילת דלתות בפני פליטים. אך יש לדעת כי הרוע האנושי לא תמיד מתממש בביצוע מעשי פלצות, לעיתים הוא יוצא לדרכו באטימות המתלבשת בלבוש מוסרי. אטימות לנוכח סבל הפליט עלולה למשל להיות מנומקת בדאגה לקרוב, לבני המשפחה. זוהי אטימת לב שמתחפשת לטוב ומצדיקה את הרוע.
בעת הזאת, כשפליטים עומדים בפתח שערינו ומתחננים למרגוע מסבלם, מופעלת מדיניות של סגירת שערים בשם הדאגה למדינה. ברם, סבל וכאב אינם מבחינים בין יהודים למי שאינם יהודים. הסבל מציב בפנינו תביעה שעלינו להתמודד איתה. הפליט מופיע בפנינו רק כפליט, אדם שאיבד את ביתו ועולמו חרב. סבלו מחייב סגירת ספרי החשבונות ופתיחת השערים והלב. סבל אמור להיענות בחמלה ובהתייצבות לימין הסובל כרעיו.
מי שנועל את שעריו נועל את שערי ליבו, הופך את הווייתו לאטומה. מי שאינו חומל על זולתו, פוגע לא רק בזולת – הוא פוגע בעצמו, משהו אנושי עמוק נגדע מחייו. מי שלבו נאטם במקום אחד, פותח את השער לאטימת הלב גם במקום אחר. תכונת הנפש אינן מתגים שניתן לשחק בהם.
סגירת השערים בפני הפליטים אינה פוגעת רק בחמלה האנושית ומנוגדת לחובה המוסרית, היא גם מנוגדת לתורת ישראל התובעת מהאדם להתייצב לימין הגולה וחסר הבית. בלשונו של מחבר "ספר החינוך":
"ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה מולדתו ורחקו מעליו עוזריו, והכתוב רמז טעם הציווי באומרו: 'כי גרים הייתם בארץ מצרים'. והזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול הזה, שיש לכל איש הרואה עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזוכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר […] יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן".
המדינה אינה רשאית לפגוע בערכי היסוד של הקיום האנושי. מעשה אסור מוסרית אינו נהפך למעשה מותר או ראוי על ידי ריבונות המדינה. סגירת שערי המדינה הופכת אותנו לשותפים לרוע שבאי-ההיענות לסבל. חובה מוסרית, אזרחית ויהודית להתייצב כנגד מעשה זה.
