הדיווחים, המראות והסיפורים שמגיעים מאזורי הקרבות באוקראינה הם קשים מנשוא. בלתי נסבל לדמיין את האכזריות הרצחנית שמחריבה ערים שלמות וחיים של מליוני אנשים ונשים. בלתי נסבל לדמיין את חוויות האימה שיצלקו לבבות של אלפי ילדים.
תוך כדי כך, לאורך כל תקופת הלחימה שאנו עדים לה, ישראל ממשיכה להפוך לבית זמני או קבוע לאלפי פליטים ועולים שמגיעים לכאן בעקבות המלחמה, ובעקבות ההגבלות ההולכות ומחריפות ברוסיה. כבר מהימים הראשונים זרם הפליטים הצפוי עורר את השאלה – האם יש להגביל את מספר הפליטים שאינם זכאי חוק השבות להיכנס לישראל?
מצדדי ההגבלה העלו על נס את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. לדידם, הכנסתם של אלפי לא-יהודים עלולה, חלילה, לאיים על המאזן הדמוגרפי ולהטיל ספק מדאיג בקיומו של רוב יהודי בישראל. לכן אפשר לקלוט פליטים, כמובן, אולם אך ורק את אלו המוגדרים כזכאי חוק השבות. את אלו שאינם קשורים בשום צורה לעם היהודי ורק מחפשים מקלט מהתופת, נגביל ל-5,000 איש, ואם לא תהיה ברירה – נאפשר חריגה של עשרות בודדות ממכסה זו.
אולם לדידי, להתקיים כמדינה יהודית אין פירושו לעסוק בשאלות מנהלתיות כמו הגדרת דתו וזהותו של פליט או של עולה. להתקיים כמדינה יהודית אין פירושו לחשב חישובים על מספר היהודים שיעלו בעקבות שבר נורא לארץ ואולי יתרמו להגדלת אחוז היהודים במדינה. להתקיים כמדינה יהודית פירושו לפתוח את הלב ואת השער ולקלוט את מי שבורחים מהאימה, להעניק מקום בטוח למי שזקוק למקלט ומבקש אותו.
הימים הללו מזמנים לפתחנו אפשרות של תיקון. יש לנו הזדמנות לגבש מתווה רעיוני ומוסרי שירחיב את הלב ואת השער במהלך הקליטה החירומי שמתרחש בימים אלו. יש לנו הזדמנות להתבונן חזרה אל העבר וללמוד מהטעויות שעשינו כחברה במהלך שנות ה-90, כשהגיע לארץ גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים, גדול יותר מכפי שאי פעם דמיינו כאן. קליטת אותו גל עלייה נעשתה ללא היערכות לעוצמות השינוי וההשפעה החברתית של יותר ממליון עולים חדשים. עשינו לא מעט טעויות: החל מהאופן בו איפשרנו לילדים בגן לצחוק ולהתנכל לילד עולה חדש בגלל שמו, לבושו או השפה שבפיו, דרך מניעת האפשרות של בעלי מקצוע לשמר את הזהות התעסוקתית ולמצות את היכולת המקצועית שלהם, ועד העלמת עין פוגענית מהקישור המחפצן והסטריאוטיפי בין נשים יוצאות חבר העמים לבין עיסוק בזנות.
החברה הישראלית השתנתה בשלושת העשורים האחרונים. מתחיל להתפתח כאן שיח שמודע לא רק לזכויותיהם של ישראלים יוצאי מדינות חבר העמים אלא גם לזהות הייחודית שלהם. דיון מבורך הולך ובונה, מעמיק ופורט את סיפורה של הזהות הישראלית-יהודית של יוצאי ברית המועצות לשעבר. לקח לדיון הזה כמעט שלושים שנה להתפתח, והוא צמח הרבה בזכות בני ובנות "דור ה-1.5" שהגיעו לארץ כילדים צעירים.
כשהגיעו לכאן מיליון ורבע העולים בשנות ה-90 היינו עסוקים בעיקר בקליטה החומרית: דיור, שפה, סל קליטה. רק שנים לאחר מכן אנו מתפנים לשאול שאלות על זהות ועל האחריות שלנו כחברה על ההתהוות הבריאה והמורכבת של הזהות הזאת.
קולותיהם של ישראלים דוברי רוסית מזכירים לנו בימים אלו עד כמה חשובה תשומת הלב לשאלות של זהות ומקום שאינו רק פיזי אלא גם רגשי, רוחני, ותרבותי. הם גם מזכירים לנו – בקול זהיר ושקט – שלא בהכרח כל אלה שבורחים לישראל מאימת המלחמה באוקראינה מחפשים להשתקע כאן – כן, אפילו אם התמזל מזלם והם זכאים לעלות לישראל מכוח חוק השבות. יוקר המחייה, אתגרי התעסוקה, ובמיוחד אתגרי הזהות, ההכרה ביהדות והצורך להוכיח באמצעות מסמכים ועדויות את אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר בנפשו של אדם – שייכותו הדתית, אינם הופכים את ישראל למקום כל כך אטרקטיבי.
אתוס שלילת הגולה, שיש לו גם היום מקום דומיננטי בשיח הישראלי, מקשה עלינו לשמוע את הצלילים הללו. אבל אם נקשיב היטב, נגלה שחלק ממי שעוברים בימים אלו בנתב"ג באמת רצו רק לברוח. לא לעלות, לברוח. לא להוכיח את יהדותה של אימם או סבתם, ואפילו לא להתגייר בגיור בזק כזה או אחר, אלא רק למצוא מקום מפלט ממלחמה איומה.
אנשים כלשהם/ ויסלבה שימבורסקה (מפולנית: רפי וייכרט)
אֲנָשִׁים כָּלְשֶׁהֵם בִּמְנוּסָה מִפְּנֵי אֲנָשִׁים כָּלְשֶׁהֵם.
בָּאָרֶץ כָּלְשֶׁהִי מִתַּחַת לַשֶּׁמֶשׁ
וּמִתַּחַת לָעֲנָנִים כָּלְשֶׁהֵם.
מוֹתִירִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם אֵיזֶשֶׁהוּ כָּל-אֲשֶׁר-לָהֶם,
שָׂדוֹת זְרוּעִים, תַּרְנְגוֹלוֹת וּכְלָבִים כָּלְשֶׁהֵם,
מַרְאוֹת זְעִירוֹת, שֶׁהָאֵשׁ מִשְׁתַּקֶּפֶת בָּהֶן.
[…]
מַשֶּׁהוּ עוֹד יִקְרֶה, אוּלָם הֵיכָן וּמָה.
מִישֶׁהוּ עוֹד יֵצֵא לִקְרָאתָם, רַק מָתַי, מִי,
בְּכַמָּה דְּמוּיוֹת וּבְאֵלּוּ כַּוָּנוֹת.
אִם תִּהְיֶה בְּרֵרָה בְּיָדוֹ,
אוּלַי לֹא יִבְחַר לִהְיוֹת אוֹיֵב
וְיַשְׁאִיר אוֹתָם בְּחַיִּים כָּלְשֶׁהֵם.
לא במקרה בחרה השופטת מיכל אגמון גונן לצטט את השיר הזה של שימבורסקה בפסק הדין שנתנה נגד גירוש אזרחית אוקראינית. ה"כלשהם", שנוכח כל כך בשיר הזה, מזכיר לנו שאלו לא אנשים "כלשהם". יש להם זהות, ויש להם חיים. ולנו יש אחריות. אחריות לספק להם מענה הומניטרי ולתת להם ולנו מענה לאתגרי זהות עמוקים וקשים שעומדים בפניהם.
לפני מספר שבועות נולדה לי אחיינית קטנה ומתוקה, שנולדה חודשיים לפני הזמן. פגה קטנה. מהר מאד שובצו לי ביומן "משמרות חיבוק" שבהן הייתי מגיעה לפגייה לחבק. הייתי יושבת שם שעתיים-שלוש ופשוט מחבקת את הפגה הקטנטנה. שכן הרפואה יודעת לומר היום שפג צריך לא רק חיבור לזונדה ומעקב אחר סטורציה וקצב לב, אלא גם, ובעיקר, חיבוק ומגע האנושי.
הפליטים והעולים שמגיעים לכאן לא צריכים רק מקום מגורים ומזון ומוצרי הגיינה ובגדים. אין ספק שעלינו לספק מענה לצרכים ההומניטריים החיוניים הללו. אבל שאלה לא פחות חשובה היא איך קולטים אותם. כיצד יוצרים מרחב מקבל שרואה אותם ומאפשר לזהות שלהם להתקיים באופן מכבד – בין אם הם כאן באופן זמני, כפליטים, ובין אם החליטו לעלות ולהשתקע כאן בישראל והם עתידים להעמיד דור חדש של עולים שזהותם תתפתח ותתעצב ותשפיע מצידה על החברה הישראלית.
זוהי האחריות שלנו כמדינה וכחברה בעת הזו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו