אלה ימים קשים, והעיסוק בשאלת פדיון השבויים עולה בהם בהקשרים אנושיים, מדיניים וביטחוניים אבל גם כאלה של מסורת והלכה יהודיים. איני מבקש לחזור על המקורות היהודיים שהוצגו לרוב,[i] אלא להציג תמונה עקרונית יותר. שכן הדיון לא מתחיל משאלות של מדיניות אלא של רגישות. עוד לפני שחושבים מה בדיוק יש לעשות, יש לזכור שמדובר בלמעלה ממאה וחמישים אנשים נשים וטף, מנער ועד זקן, משפחות וחברים שלנו, שאתמול היו בינינו ומחר יכולים להיות שוב.

אני מבקש לטעון שרגישות זו עולה גם באופן ברור מהמסורת היהודית. זו עוסקת רבות בשבויים, בהלכה ובאגדה, ומרחיבה לא רק בחובת הפדיון אלא בחוויית השבי עצמה. סיפורים רבים על שבויים וגורלם ואף היגדים מפורשים כגון ״חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת … רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב ושֶׁבִי קָשֶׁה מִכּוּלָּם״ (בבא בתרא ח ע״ב). למעשה רגישות זו נוצרה במובנים רבים מתוך האתוס הדתי עצמו. בחוק הרומי משתקפת תפיסה שהאזרחות תלויה בגבולות המדינה:  תושב רומי הנלקח בשבי ונמצא  בסמכות מדינת אוייב, נחשב בחסותה. הוא מאבד את חירותו כתושב רומי, דהיינו את מעמדו כאדם חופשי, את זכויותיו, רכושו ונישואיו, ואין למדינה כל חובה כלפיו. לתפיסות אלה יש הדים גם בהלכה התנאית המגבילה את מעמד השבויים והחובות כלפיהם.[ii] אך לצידה עולה תפיסה אחרת, והיא הולכת ומתחזקת במקורות התלמודיים המאוחרים יותר, של אחריות דתית קהילתית שאינה פוסקת עם השבי אלא דווקא גוברת לאורו.[iii]

גם העיסוק ההלכתי משקף רגישות זו. הרמב״ם למשל יוצא מגדרו כאשר הוא מגיע לפדיון שבויים:

״"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים וערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו ז) ועל "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט טז)  ועל (ויקרא כה נג) "לא ירדנו בפרך לעיניך". ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו ח). ומצות "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה לו). "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח). "הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת" (משלי כד יא)  והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים״.הלכות מתנות עניים ח,י

השולחן ערוך מביא את דברי הרמב״ם כלשונם ומוסיף:

״כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים״.יורה דעה, סימן רנב, סעיף ג.

אין כאן רק קביעות הלכתיות חד משמעיות, אלא ביטוי להכרה בכך שמדובר במבחן הגדול של הציבור, נייר לקמוס של הסולידריות הקהילתית.

סולידריות זו משתקפת היטב במסמכי הגניזה שם רואים מאמצים בין קהילתיים לשחרור שבויים. שם גם ברור שהמצווה נתפסה לא רק כחשובה לפרט אלא לדבק החברתי. למעשה הקהילות היהודיות תפקדו כמו מדינות. גם בהעדר כוח מדינתי הן פרסו, על ידי קשרים בין קהילתיים, רשת לפדיון מאמיניהם שנפלו בשבי, בדומה לביזנטיון הנוצרית ולחליפות העבסית המוסלמית.[iv]

כאשר עוברים לסוגיות של מדיניות בהלכה, מזכירים בייחוד את המשנה במסכת גיטין ד,ו "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִים יָתֵר עַל דְּמֵיהֶם מִפְּנֵי תִיקּוּן הָעוֹלָם". בהקשר זה התלמוד הבבלי (מה ע״א) מציע שני הסברים: האם ההגבלה נובעת משיקול כלכלי, שלא להכביד על הציבור יתר על המידה, או בטחוני, שלא לתת מוטיבציה לחטיפות בעתיד. אפשר לדון במשנה זו, מקורותיה ותכליותיה,[v] אך חשוב יותר לראות שתולדות הפסיקה בסוגיה הן למעשה תולדות המאמצים לעקוף ואף לבטל הגבלות אלו. כך למשל קובעים בעלי התוספות כי ההגבלה אינה תקפה בשעת סכנת חיים (גיטין נח ע״א) או כאשר עומדים לחטוף בין כך ובין כך (שם מה ע״א). גם הריאליה היהודית אינה משקפת הגבלות אלו, כפי שמעיד הרדב״ז במאה ה 16: ״אנו רואים שפודין אותן יותר מכדי דמי שאר השבויים ומעשים בכל יום״ (תשובות הרדב״ז ח״א מ). גם בין פוסקי זמנינו, רבים הולכים בעקבות ההיתרים של חכמי ימי הביניים לפדות שבויים גם במחיר גדול ורב.[vi]

ברור שמצב מדינתי שונה לגמרי ממצב של קהילות, ואין כאן נסיון לגזור מדיניות. בכל זאת אפשר להיעזר במקורות כדי לחשוב על שיקולים רלוונטיים שונים, כגון שיקול של ברי ושמא (העדר פדיון שבויים יגזור מיתה ודאית על השבויים, ואילו שחרורם בעסקה יוביל לתוצאה לא ידועה). אך יותר מן השיקולים והחשבונות השונים, ניתן ללמוד מן המסורת סוג של רגישות שפשוט לא מאפשר לנו להתעלם ולהניח לכך אפילו לרגע.  וכדברי השולחן ערוך לעיל ״כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים.״

*

 [i] למשל כאן: https://www.yashar-magazine.co.il/post/%D7%A2%D7%AA-%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D . לסיכום השיטות ההלכתיות ראו כאן: https://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=225

[ii] ראו: Orit Malka et Yakir Paz, “A rabbinic postliminium: The property of captives in tannaitic halakhah in light of Roman Law”, in K. Berthelot, N. B. Dohrmann, C. Nemo-Pekelman (eds.), LEGAL ENGAGEMENT. THE RECEPTION OF ROMAN LAW AND TRIBUNALS BY JEWS AND OTHER INHABITANTS OF THE EMPIRE.

[iii] ראו שגית מור, שבי קשה מכולם: שבויים, שבי ושיח השבי בספרות חז״ל, תל אביב תשע״ט.

[iv] ראו יובל רוטמן, ״פדיון שבויים וחילופי שבויים כמעשה מדיני ביהדות, בנצרות ובאסלאם – התהוותו של נוהג ימי ביניימי״, מרב מאק (עורכת), שבויים, ירושלים 2014, עמ׳ 60-43, בייחוד עמ׳ 56.

[v] ראו על כך שגית מור, ״תיקון העולם" במחשבת חז"ל, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשס״ג, מנחם כהנא, מפני תיקון העולם: תלמוד בבלי, מסכת גיטין, פרק רביעי, ירושלים תש״ף.

[vi] ראו הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ז סימן נג; הרב שאול ישראלי, תושב"ע יז (תשל"ה); הרב עובדיה יוסף, יביע אומר חלק י', חו"מ סי' ו.