חזרתו של גלעד שליט הביתה קרובה מתמיד. עם זאת, ככל שנמשכים המגעים להשלמת העסקה מחריף הדיון הציבורי סביב השאלה: מהו המחיר שאנו מוכנים לשלם כדי להביא את השבויים שלנו הביתה? דיון זה מתמקד בעיקר בחישוב הקר של היתרונות והחסרונות הטמונים בעסקה המתגבשת: שחרורו של גלעד שליט מהשבי והחזרתו להוריו תמורת שחרור מחבלים "עם דם על הידיים". מנסים לחשב את תוצאות המשוואה של ערך חיי גלעד מול חייהם של קורבנות אפשריים בעתיד. כל צד מכניס למשוואה משתנים שונים, כיאה למשוואה מתמטית, ומגיע להכרעות שונות.
המקורות היהודיים מתגייסים גם הם, ונעמדים כאסמכתא לכל צד. ישנם
מקורות המדגישים את המרכזיות של מצוות פדיון שבויים, והצורך לעשות כל מה שאפשר כדי לשחררם. מולם ניצבים מקורות אחרים, המזהירים מפני "תשלום יתר", שעלול לגרום לנזק לקהילה לתפיסתם של שבויים נוספים.
אולם יש זווית נוספת, הנוגעת אלינו כיהודים וכישראלים, שכמעט ולא מדובר בה. שאלת גלעד שליט אינה עניין סטטיסטי או מתמטי. זוהי סוגיה המציבה זה מול זה שני ערכים מכוננים סותרים ושני נרטיבים שונים, הנוגעים לזהותנו כיהודים ולדמותנו כמדינה.
כיהודים, אנחנו לא תופסים את גלעד שליט כחייל וכאזרח המדינה, אלא כבן משפחה. הוא הבן והאח של כולנו. בין העקרונות המנחים של הקיום היהודי מאז היווסדה היא היותנו קבוצה המורכבת ממעגל משפחתי משותף. היא יצרה בנו מידה חסרת תקדים של ערבות הדדית, שעמדה במרכז הזהות היהודית וסייעה לשמור על קיומנו גם במבחנים הקשים ביותר. כשרוב הישראלים מכריזים שהם בעד החזרתו של גלעד שליט, הם אינם עושים את זה בגלל חישוב מתמטי. הם מגיבים כפי שכל משפחה היתה פועלת.
סוד כוחה וקסמה של החברה הישראלית טמון בערבות ההדדית, וזה גם אחד האתגרים הגדולים עימו היא מתמודדת. אנחנו לוקחים כמובן מאליו את התפיסה, שישראלים לא רק יימנעו מפגיעה זה בזה, אלא גם יושיטו יד אחד לשני. תפיסה גם מעצבת את רוח צה"ל עם המסורת ש"לא מפקידים פצועים בשטח", לעתים ללא התחשבות בתוצאות. גלעד שליט עדיין מחכה בשדה הקרב, ובתור בני משפחתו, החובה שלנו כלפיו ברורה לנו.
אלא שיש ערך נוסף שגם הוא מעצב את דמותה של ישראל המודרנית, והיא החובה לקחת אחריות בעיצוב גורלנו וביטחוננו. שורשי ערך זה יונקים מהעבר היהודי שבו נמנע מאתנו למלא חובה זו, מזיכרון השואה, וממציאותינו כאומה קטנה, השוכנת בסביבה מסוכנת לצד שכנים שיש מהם המעוניינים לדחוף אותנו לים. בתור ישראלים ויהודים חונכנו במשך הדורות שסביבנו עוין לנו והציונות מצווה שלא נלך עוד "כצאן לטבח", אלא ניקח אחריות על מעשינו ועל ועתידנו. הצבא, צה"ל, "צבא ההגנה לישראל" – עומד בחזית מערכה זו, מתוך ההכרה שבג'ונגל, רק מי שמתאימים עצמם לסביבה מסוגלים לשרוד. על פי תפיסה זו, שידור חולשה, או פעולה באופן שיחליש אותנו בעתיד, הם חטאים קיומיים, וחטאים לייעודינו הישראלי.
זוהי, אם כן, הדילמה שלנו: איזה מערכי היסוד – ערבות הדדית ומשפחתיות או הגנה עצמית והפגנת עוצמה – עלינו להעדיף במקרה הזה? לדעתי, מדובר בראשון. סוד הכוח שלנו וסוד היופי שלנו כחברה מצוי ביכולת שלנו לראות אחד את השני כבני משפחה אחת. בשנים האחרונות מתרחבים הפערים הכלכליים ומעמיקים השסעים האידיאולוגיים, ששוחקים את הערבות ההדדית שלנו. העובדה הזאת מסכנת אותנו הרבה יותר מכל רקטה שבידי האויב או מכל פיגוע טרור.
בזכות מאמצינו הגענו לעוצמה ולמיומנות צבאית, שיהודים במשך הדורות לא יכלו אפילו לדמיין. ההצלחה הזאת אינה מעניקה לנו רק יתרון בשדה הקרב, אלא גם יוצרת לנו הזדמנות להירגע מעט מתחושת מלחמת הקיום המתמדת. בזכות כוחנו ועצמתנו אנחנו יכולים לקחת סיכונים מחושבים ולנסות לנצל הזדמנויות בחזיתות שונות.
כעת עלינו לקחת סיכון שכזה, ולהשיב את הבן שלנו הביתה. אין זה אומר שהתעלמנו מהמחיר שבהחזרתו, אלא להיפך, שהכרענו באופן מודע בין שניערכים סותרים. אויבינו עלולים לפרש זאת כחולשה. אנחנו, לעומת זאת, יודעים שכאן טמון עיקר כוחנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
