אתיקה מסדירה את היחסים בין בני אדם, יחידים, חברות ואפילו מדינות. היא הבסיס למשפט הבינלאומי וחיונית במיוחד במצבים של קונפליקט ומשבר. השאלה מהם החובות והאיסורים המוסריים המוטלים על היחיד והחברה עולה ביתר־שאת בעת מלחמה, ובמיוחד מאז ה-7.10.

יש שלוש תפישות אתיות — אתיקה של חובה, אתיקה של מידות טובות ואתיקה של הפנים והשמות — היוצרות יחדיו תמונה מורכבת ומאוזנת.

האתיקה של החובה מעמידה במרכז את החובה והאיסור המוסריים הנגזרים משיקול דעת רציונלי ומיוסדת על מושגי החובה אסור או מותר ולא על הערכים רע וטוב. במסגרת אתיקת החובה למדינת ישראל יש חובה להגן על אזרחיה מתוקף העיקרון של הזכות להגנה עצמית, זכות הנובעת מהתפישה שלחיי אדם יש ערך ושהכוח המוקנה על־ידי האזרחים למדינה נועד בראש וראשונה להגן על חייהם. עקרון ההגנה העצמית מבסס את צדקת המלחמה אבל קובע גם את גבולותיה. זכות זו תקפה ומוגבלת על־ידי עקרון ההגנה העצמית. היא אינה מקנה אישור לפגיעה מוחלטת שאינה עומדת בעקרון ההגנה העצמית.

ואכן במסמך "רוח צה"ל", בערך טוהר הנשק, נקבע כי ניהול מלחמה צודקת כפוף לשני עקרונות — הכורח הצבאי, עקרון ההכרחיות, ועקרון המידתיות: "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה הנדרשת בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם וברכושם".

עקרון ההכרחיות קובע כי פעולה מוצדקת רק אם היא הכרחית להשגת התכלית הראויה של הגנה עצמית. עיקרון המידתיות קובע כי גם פעולה הכרחית תתבצע רק במידה הנדרשת לכך. המידתיות אינה נקבעת על בסיס מספר הנפגעים גרידא, אין היתר לכמות גדולה או קטנה של נפגעים אם היא אינה מבוססת על עקרון ההכרחיות. ברור שקביעות עקרוניות אלה מחייבות דיון וניתוח עמוק, במיוחד כשישראל נאבקת נגד ארגון טרור מעין־מדינתי ששיבוש עקרונות מוסריים של החברה והמדינה בישראל הוא חלק מהארסנל המלחמתי שלו.

מצב זה עלול לגרום לחריגה מעקרונות הפעלת הכוח בשם נימוקים חוץ־מוסריים. יש צידוק מוסרי להפעלת כוח להגנה עצמית. לוחם מוסרי לא אמור להיות חשוף לפגיעה בלא הזכות להגן על עצמו. עיקרון זה חל על היחיד והן על המדינה. כנגד עקרונות אלה עולים בשיח הישראלי שיקולים המבקשים לערער מהיסוד את אתיקת החובה בנימוק שחובה מוסרית מניחה הדדיות וחלה רק על מי שמחויב למוסר. ולא היא. חובה מוסרית תקפה ללא תלות בתגובת הזולת. טיעון זה מקבל משנה־תוקף מסוג האתיקה השנייה הרלוונטית למלחמה, אתיקה של מידות טובות, המתמקדת בעיצוב דמות האדם הטוב ולא בחובות שבין אדם לזולתו. שפתה היא שפת הערכים — טוב, רע, רצוי, מגונה — ולא שפת החובה. אתיקה זו מניחה שהטוב הוא שפע ומלאות המתבטאים גם ביחס לאחר ודוחה על הסף את עקרון הסימטריה, מפני שהיא מתמקדת בשאלה: מה תחולל עשיית רוע בנפש האדם.

ביטוי יפה לדחיית הסימטריה האתית מצוי בדיון מעניין בספרות הרבנית. הרב שלמה לוריא (המהרש"ל, 1574-1510) מציג את השאלה הבאה: התורה ניתנה רק לעם ישראל ולכאורה המסקנה הנובעת מכך היא שתחולתה פנימית ואין חובות הלכתיות על מי שאינו יהודי. בספרו "ים של שלמה" למסכת בבא קמא (פרק עשירי) הוא מקדיש לשאלה זו דיון נרחב. מה שחשוב לענייננו הוא התשובה שהציע הרב צבי אשכנזי (1716-1660), שדחה את שאלת המהרש"ל על הסף:

ולי דברי המהרש"ל תמוהין מאוד… והלא אנחנו נצטווינו שלא לעשות מעשים מכוערים… וכל זה אינו בעבור הפעול אלא בעבורנו אנחנו הפועלים לקנות בנפשנו דעות אמיתיות ומידות טובות וישרות לזכותנו לטוב לנו.שו"ת חכם צבי, שאלה כ"ו

אדם העושה רע, נפשו נעשית חלולה וריקה. הרוע המשתלט על נפשו והוא לא יבדיל עוד בין טוב לרע. ובלשון המדרש:

הגונב לגוי, לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי, לסוף שהוא גוזל לישראל… שופך דמים לגוי, לסוף שופך דמים לישראלתנא דבי אליהו, פרק כ"ח

כלומר נקמה והרג ללא הבחנה הופכים את האדם ליצור לא־אנושי. ומה שאסור ליחיד אסור גם לחברה ולמדינה. מדינה וחברה שתשיל מעליה את האתיקה תפעל בדיוק כמו שפועלים ארגוני הטרור, ותהיה כזאת שלא ראוי לחיות בה.

אתיקה של מידות טובות מנוגדת לאתיקה של חובה ומשלימה אותה. היא מיוסדת על תהליך מתמשך של עיצוב עצמי וחשובה בעת מלחמה יותר מתמיד, משום שבעת זו שנאה, נקמה ורגשות שליליים עלולים להוביל בני אדם לאובדן דרך. הנוקם והשונא כורה בור שחת לא רק לאויב אלא גם לעצמו. אבל שתי אתיקות אלה מחמיצות דבר עקרוני ביותר: האני הקונקרטי שיש לו שם, מראה ומקום, שלפּניו יש מבע של צער, כאב ושמחה, פנים הפונות אל האחר בשאלה ותביעה.

ואמנם במאורעות ה-7.10 חווינו מחיקת פנים נוראה, נשים, גברים וילדים יהודים לא נתפשו כבני אדם בעלי ערך פנימי הראויים לכבוד ויחס אתי הולם. מחיקה זו נעשתה מתוך רוע נורא, אבל רוע זה הוא רוע אנושי שעלול להגיח בכל מקום ובכל אדם. אך לעתים מחיקת פני הזולת לא נעשית מתוך רוע אלא נובעת במישרין מהצדקת המלחמה. צידוקה המוסרי של המלחמה בגין עקרון ההגנה העצמית מחייב לכאורה התעלמות מפנים קונקרטיות.

הביטוי הראשון הברור לכך הוא הדילמה הטרגית שאנו חווים כיום בין החובה להגן על אזרחינו לבין הדאגה לשלום החטופים. החובה להגן על אזרחי מדינת ישראל עלולה להוביל לפגיעה בחטופים, וכנגד זה מתייצבת המחאה הציבורית ומזכירה כי לחטופים יש שמות ומשפחות. היא מציבה בראש חוצות את תמונות החטופים ומשפחתם, מחזירה לתודעה פנים אנושיות קונקרטיות ותובעת נאמנות לפני החטופים, לשמם ולקיומם הקונקרטי. היא מחזירה לקדמת השיח את האתיקה של נאמנות לפנים ושמות. בשיח הציבורי אתיקה של נאמנות לפנים ושמות מתחוללת דווקא אחר מות הלוחמות והלוחמים. בחייהם הם היו חיילים וחיילות ובמותם הם בני אדם עם פנים ושמות וכך עלינו לזכרם.

בימי זיכרון אנו חוזרים ושרים את שירה של זלדה "לכל איש יש שם", אבל אתיקה זו אינה חלה רק על זיכרון המתים. היא מחייבת את החיים, שכן לכל אדם יש שם המסמן את מכלול חייו הממשיים. שירה של זלדה הוא שיר החיים ולא רק שיר המתים. כלומר אתיקה של פנים ושמות הופכת את המלחמה לדרמה על טיבו של הקיום האנושי. בה ייקבע אם בני אדם יהיו נוכחים בחיינו כישים ריאליים שלהם פנים שמות, משפחה, תקוות ושמחות, סבל ותסכול, סגנונות חיים וכל מה שיש בקיום האנושי הממשי. המלחמה מזמינה את דחיקת הפנים והשמות בגין צדקת המלחמה. אבל אסור שאתיקה של חובה תשלול את אתיקת הפנים, משום שכך ייפגע לא רק קיומנו המוסרי המשותף אלא קיומנו כבני אדם.

אתיקת הפנים והשמות חיונית כי רק כך אנו חיים כיצורי אנוש. אתיקת הפנים האנושיות אינה מבדילה בין מגדרים, דתות, תרבויות, מדינות וחברות. לכל בני האדם יש פנים ושמות, העלולים להיעשות שקופים או אפילו מחוקים, לעתים באמצעות הצדקה מוסרית ולעתים בניגוד אליה. בכל מקום שהיא מתחוללת משהו עמוק נגרע מהקיום האנושי. אתיקה זו היא סימן קריאה: עצור! היא גם סימן שאלה: האמנם מעשה מסוים מותר? והיא בעיקר תביעה מהאדם לענות על השאלה: האם הוא בן לחברה אנושית שכל יחיד ויחיד שבה הוא בעל ערך פנימי שאינו ניתן לערעור.

גם לרעים שבבני האדם יש פנים, שהרי הם בני אנוש. באירועי רוע כמו אלה שאנו חווים בימינו אנו נחשפים לעובדה שגם לבני אדם מרושעים יש פנים, אבל פניהם לא אמורים לשחררם מהחטא. אדרבה. פני הרוע מחייבים את תגובת אתיקת החובה. אבל דווקא בעת מלחמה מוצדקת ראוי שאתיקה זו תחזור ותאתגר את שתי האתיקות המתפקדות בעת הזאת בעוצמה: אתיקה של חובה ואתיקה של מידות טובות. בין שתיהן הפנים נעלמות, ולעתים מודרות כליל, "כולם חמאס", "כולם אויבים" ו"כולם מעורבים" בפשע גם אם לא ביצעו אותו. אתיקה של נאמנות לפנים ושמות מתייצבת נגד הקביעה עתיקת הימים "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". קביעה זו מצביעה כי מלחמה היא העת בה הרוח האנושית אמורה לדמום. שלוש האתיקות שאמורות לפעול במיוחד במלחמה הן דחייה של קביעה זו. מלחמה היא הרגע הקשה שבו נבחן האדם: האם מאבקו ברוע יהפוך אותו לאדם רע? במסגרת זאת לאתיקה של הפנים והשמות יש חשיבות מיוחדת: היא מצלצלת כפעמון אזהרה מפני השיכחה של הפנים והשמות ומחייבת את הרוח האנושית להכרה כי לכל אחת ואחד מאתנו, כיחידים, כחברה וכמדינה, יש אחריות על חיי הזולת ורווחתו.

• המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ".