"בקדושה טמונה סכנה גדולה, ובכל זאת אנחנו שוב ושוב רצים לקראתה בתקווה לקירבת אלוהים, לאקסטזה דתית."

כך פתחה את דבריה ד"ר רננה רביצקי פילזר, שהנחתה את הערב לכבוד ספרו החדש של מאיר קראוס, "לבא אל הקודש". לערב, שהתקיים ביום שני (1.4.24), הגיעו כ-150 א.נשים והשתתפו בו פרופ' חביבה פדיה, הרב יובל שרלו, ד"ר תומר פרסיקו והמחבר.

טענת הספר, כפי שזו מנוסחת בגב כריכתו היא: ש"חזרה של המקדש ושל עבודת הקורבנות מאיימת על המסורת היהודית הנוהגת עד כדי סכנה להמשך קיומה, בעוד חזון הקדושה מוטמע ביסודותיה," והספר "קורא לשמוט את הציפייה למימושו הפיזי של המקדש ממרחב השאיפות הדתיות, ולהותירו בצדה ההיסטורי והסימבולי של המסורת – ובו בלבד."

"צריך אומץ להעמיד ספר כזה," אמרה ראשונת הדוברים, פרופ' חביבה פדיה. "יש בו הצעה לא פשוטה בכלל – והיא, לכאורה, ההצעה לוותר על המקדש."

פרופ' חביבה פדיה

פדיה תיארה את מה שהוביל לדעתה ל"הקצנת שיח הר הבית," העומדת בלב הספר:

"זו תוצאה ישירה של ההתנתקות. החוויה הכל כך קשה – כאילו יכולה להתרחש רגרסיה ברעיון של 'ראשית צמיחת גאולתנו' – הובילה ישירות לאינטנסיביות הקיצונית של המעבר לבית המקדש. כמעט כל המנהיגים המעורבים בשיח הזה הם יוצאי טראומות של פינוי: ימית, נווה דקלים, סיני, גוש קטיף.

"השאלה אם אנחנו מוכנים שהמדיניות והשיח הדתי והפוליטי על נושא הר הבית יהיו נתונים בידי אנשים שפועלים מתוך טראומה פרטית, שחווייתם הופכת לסמן של השיח הקולקטיבי. אני אישית סבורה שזה לא כדאי," אמרה פדיה, אבל יחד עם זה ביקשה להדגיש שהיא לא חושבת שצריך להוריד לגמרי את השיח המקדשי, על אף שהוא . "לא נכון להגיד – אין מקדש, לא יהיה מקדש, ולא צריך לדבר על מקדש. על המבנים המיתיים כדאי לשמור."

הרב יובל שרלו ציין בתחילת דבריו בחיוך כי "בחלוקה הפנימית של הספר – אני שייך לנחקרים, ולא לחוקרים. לכאורה, צפוי שאני לא אסכים עם הספר," אמר, ועל אף החשיבות העצומה שהוא רואה בהנחת הסוגיה על השולחן, הודה כי הוא אכן לא מזדהה עם ההצעה שיש בו.

"אמנם, הראשונים שכתבו ספר כזה היו הנביאים, שעסקו במקומו של המקדש בעולם המשמעותי והרחב של היהדות, ושאלו – 'למה לי רוב זבחיכם'. אבל אי אפשר להתעלם מהמקום העצום שהמקדש תופס בתורה. לכן, בשבילי – כותרת הספר 'יהדות או מקדש' היא בלתי אפשרית, בשל העובדה שחלק בלתי נפרד של עולם היהדות הוא המקדש."

שרלו הסכים שלפני דיבור על מקדש יש "לבנות קודם כל קומות יסוד בעולם האתי והמוסרי, אבל מבחינה תיאולוגית המקדש והמשכן הם מאוד משמעותיים," אבל ביקר את התרבות היהודית העכשווית שהלכה ונסחפה לכיוון של "יהדות מדברת בלבד" ליהדות חסידית של "פחות מילים ועמידה מבחוץ ויותר הוויה של החיים." מתוך כך, אמר, "אני מאמין באמונה שלמה שבתקופה שבה תחזור התחושה העמוקה של קשר בין אדם לאלוהיו – שלא נעצרת רק בניתוחים מילוליים – אלא חותרת למימוש. כמו שאני מבקש להביא דברים לאהובתי ואהוביי, אני מאמין שהדבר הזה יחזור במלוא עוצמתו, ביחס למקדש ולמקומו בחיינו הדתיים."

חוקר הדתות ד"ר תומר פרסיקו ביקש להקדיש את דבריו לשלומם ולחזרתם של החטופים. הוא כינה את התהליך שעברה היהדות מאז חורבן הבית כ"תיאולוגיה שלילית", שבה אלוהים כבר לא נוכח באופן קונקרטי. לדעתו, דווקא הציונות החילונית היא שהחזירה את הקונקרטיזציה: "הגענו, אנחנו בארץ הקודש, ובמלחמת ששת הימים גם זכינו בבעלות על המקום הכי קדוש. הכול הופך להיות ממופשט למוחשי. יש מסלול לגאולה," המשיך פרסיקו. "והוא כולל: קיבוץ גלויות, יישוב הארץ, ריבונות בארץ, מקדש ומלך.

ד"ר תומר פרסיקו

"הציונות החילונית רוצה לעצור במסלול הזה לפני התחנות של מקדש ומלך, בעוד שחלק מהציונות הדתית רוצה להמשיך אליהן. אבל זו תהיה נקודת הקצה של הציונות, מפני שכאן הציונות תתהפך – מיוזמה חילונית לבית יהודי, ליוזמה משיחית של ממלכת כהנים וגוי קדוש."

בחלק השני של הערב התקיימה שיחה בפאנל של הדוברים, ובסיומו דיבר מחבר הספר, מאיר קראוס, שאמר שהספר נולד מתוך מצוקה רוחנית, אישית ודתית שתקפה אותו כאשר הבין כי "האל המבקש את לבם ואת מעשיהם של בני האדם, המצווה אותם לילך בדרכיו – 'מה הוא רחום אף אתה רחום' – עתיד על פי דרכם של שוחרי המקדש להיות מומר באל המבקש את האדם לשרתו באמצעות עבודה בבשר ובדם: קרבן אשה, ריח ניחוח לה'."

"זה קשה," אמר קראוס והוסיף כי כוונת הספר היתה להעמיד חזון אלטרנטיבי של קדושה בִּמקום הקרבנות המרתיעים כל כך ו"לפתוח שיחה כנה על חזון המקדשים. זה מה שעשינו הערב," אמר, והביע תקווה שהשיחה הזאת תתקיים גם בזירות רבות אחרות.