אלוף (במיל') גרשון הכהן היה מאוד רוצה לקשר את הר הבית לראשית הציונות, אבל כשהוא קבע בנחרצות באולפן חדשות 13 שההר שימש "מקור כל ההשראה למפעל הציוני", או הטיף ב"הארץ" לשני ליטמן שכמיהתו ופעולתו למען הר הבית "מתבססת על הדיאלקטיקה של מנהיגי תנועות הפועלים החלוציות ובמיוחד מורשת בן גוריון" ("הארץ", 31.5), הוא השתתף בעוד אחד מן העיוותים הדמגוגיים שמורעפים עלינו מצד ימין בזמן האחרון.
האמת היא הפוכה בדיוק: דוד בן גוריון לא רצה את הר הבית, וכמוהו גם שאר מנהיגי הציונות. הללו חשבו שהעיר העתיקה כולה אינה יותר מחורבה המחזיקה מאגר רדיואקטיבי של קרינה דתית. בן גוריון רצה להיפטר ממנה על ידי חלוקת העיר למזרח ומערב, ואחרי שראשי היישוב התנגדו לתוכנית החלוקה שהציגה ועדת פיל (1937) הוא כתב שמדובר ב"אסון גדול", שייתכן ויגזור את עתיד ההתיישבות היהודית לשבט.
עוד הוסיף בן גוריון, במכתב שכתב למרכז מפא"י מיולי 1937:
לאסוננו, גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת על היצירה הממלכתית המפרה, וירושלים היא היום 'מאוחדת' תחת שלטונם של הנאשאשיבים והחאלדים, מפני שלאיזה מוז'יק ירושלמי דרוש היה השלטון על 'הר הבית', על מסגד עומר.
בן גוריון מלגלג במפורש על הרצון הבריוני לשלוט על הר הבית, ורואה באִי־חלוקת העיר, הנשענת על מליצות נבובות, בכייה לדורות. ונימוקיו עמו:
ירושלים יהודית, משוחררת מהשותפות החומסת והסריסית של האפנדי הערבי והפקיד האנגלי, מנותקת מהעיר העתיקה שאין לה תקנה אלא בהיהפכה למוזיאון תרבותי רוחני דתי של כל הדתות, ופטורה מהשכונות הערביות הבולעות את חילנו — היתה מדרבנת את כישרון היצירה האורבני שלנו, מרכזת הוננו ואוננו.
בחזונו ראה בן גוריון יישוב יהודי מודרני ומתפתח, המכונן חברה דינמית, מתקדמת, דמוקרטית וסוציאליסטית. הוא הבין כי בליעת אוכלוסייה ערבית גדולה תחתור תחת הריבונות היהודית, וחיבור לעיר העתיקה על המטען הדתי שלה ישאב מהפרויקט הציוני־חילוני את חילו ועוזו. שליטה על הר הבית תעורר מתהומות ערגות קדמוניות למקדש, כוהנים וקורבנות, שעבורו הן האנטיתזה המוחלטת ליהדות החילונית, ה"עברית" שאיפיינה את היישוב העברי החלוצי. דין העיר העתיקה, לדידו, להפוך למוזיאון.
בן גוריון תמך בהשארת ירושלים העתיקה "תחת משטר בינלאומי עד עת קץ", כפי שאמר אז. תפישה זו היתה משותפת גם לחיים ויצמן, הנשיא הראשון, שאמר ב–1937: "לא הייתי מקבל את העיר העתיקה גם אם היו נותנים לי אותה במתנה". ומוכרת גם התמיהה שהשמיע משה דיין, כשהשקיף על העיר העתיקה בתחילת מלחמת ששת הימים: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקאן הזה?" למעשה, כבר הרצל מתאר ב"מדינת היהודים" את העיר העתיקה כמרכז קונגרסים בינלאומי.
לא מדובר כאן ברגש אנטי־דתי שטחי, אלא בהבנה שהעיר העתיקה, כמרכז דתי, טומנת בחובה את ביטול הציונות כפי שאישים אלה תפשו אותה. התנועה הציונית ביקשה ליצור יהודי חדש, יהודי לאומי וחילוני שהחיבור שלו לעבר נמתח אל גיבורי החיל של העם מחד גיסא (דוד המלך, החשמונאים, בר כוכבא), ומאידך גיסא אל הנביאים, שחזונם על חברת צדק, שבה יסופקו צרכי הדל והדך, יוגשם על ידי כינון חברת מופת במדינת הרווחה הסוציאליסטית.
עד לראשית המאה הנוכחית מספר העולים שומרי המצוות שעלו להר הבית היה מזערי, והקונסנזוס של הרבנות הציונית-דתית היה כי העלייה להר הבית אסורה
הם הבינו היטב שהר הבית באופן מיוחד הוא נקודת הקצה של הציונות, המקום המדויק שבו הציונות מתהפכת על בניה ומומרת מתנועה חילונית ולאומית לתנועה דתית ומשיחית. בית מקדש, יש לזכור, אינו רק גברים בחלוקים לבנים השוחטים ושורפים בקר, אלא גם סנהדרין ומלך. ועוד לא התחלנו לדבר על מסגד אל אקצא.
את כל זה ידעו גם תנועת המזרחי וגם המפד"ל. עד לראשית המאה הנוכחית היה קונסנזוס כמעט מוחלט בקרב הרבנים הציונים־דתיים כי העלייה להר הבית אסורה, ומספר העולים שומרי המצוות היה מזערי. בשנים האחרונות אנו חוזים בשינוי מהפכני בתפישה ההלכתית והתיאולוגית של הר הבית: במקום הקפדה על איסור העלייה, היתרים מידי רבנים מרכזיים, ובמקום השארת המקדש לימות המשיח, דיבורים מפורשים על בנייתו הקרובה בידי מדינת ישראל.
כפי שמפעל ההתנחלויות לא היה מעולם שלב ב' של הציונות, אלא חתירה תחת הפרגמטיות הזהירה והנכונות לפשרה של מנהיגי התנועה בעבר, וצמצום סיכויי קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית עם כל יום שעובר וכל מתנחל נוסף, כך "הפגנות הריבונות" הנוכחיות בהר הבית אינן חלק מ"גישה אסטרטגית לסנכרון במערכות המתחים", כלשונו הערמומית של גרשון הכהן, אלא שחץ לאומני חסר אחריות שמערער את יסודות המדינה.
יש לומר: האגן הקדוש נמצא בידי מדינת ישראל, והתעוררות של ערגות להר הבית היא כמעט בלתי נמנעת. בן גוריון הרי ידע שכך יהיה. מעבר לכך, אי אפשר וגם לא ראוי להתכחש לקשר ההיסטורי והרגשי של עם ישראל להר. השאלה המונחת לפנינו כיום היא כיצד לאזן בין רצונם האותנטי של יהודים לעלות ולהתפלל בהר לבין צרכיה הגיאופוליטיים הריאליים והקיומיים של ישראל. אך הדרך לאיזון כזה אינה עוברת בשכתוב ההיסטוריה הציונית.
אנחנו בתקופה חדשה, והיא דורשת הכרעות קשות. כדי שהשליטה בהר הבית לא תגזור על הציונות כליה, כפי שחשש בן גוריון, על הממשלה לעמוד מול פעילים מצועפי עיניים וחלקי לשון כמו הכהן וחבריו, לעמוד על החוק, ולשרטט אסטרטגיה ברורה.
