באחת מאגדות החורבן המתארות את המצור על ירושלים מסופר על השיחה הבאה:
היו בהם, באנשי ירושלים, בריונים, אמרו להם חכמים: נצא ונעשה שלום איתם, עם הרומאים. לא הניחו להם. אמרו להם הבריונים: נצא ונעשה מלחמה איתם, אמרו להם חכמים: לא יסתייע הדבר ומוטב שנחכה עד שיסור המצור. עמדו הבריונים שרפו את המחסנים הללו של החיטים והשעורים, ונהיה רעב.
הקנאים-הבריונים רוצים לכפות את כל יושבי ירושלים להילחם נגד הרומאים. כדי לעשות זאת הם שורפים את אוצרות התבואה שיכלו, לפי המסופר, להספיק לזמן רב במצור. התוצאה היא כמובן רעב ובהמשכו כשלון צבאי מוחלט של המורדים ברומאים שאם לא נפלו בחרב נפלו ברעב.
השקפת העולם הקנאית חושבת שבזמן של משבר חברתי קשה יש להחריף את המצב כדי להכריעו. אלא שלרוב מוכיחה המציאות שכאשר מחריפים את המצב יותר מדי כבר אין אפשרות להכריע וכל המהלך נכשל כשלון חרוץ.
מחשבה רציונאלית של קבוצה שרוצה להאבק על עמדתה ותפיסתה חייבת לכלול תכנון ארוך טווח שלוקח בחשבון את ההשלכות של כל צעד במאבק הצודק. שריפת האסמים בזמן חורבן בית המקדש היא בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים" היא צעד של יאוש שמביא לשבר טוטאלי.
המאבק הצודק נגד צעדי הממשלה בתחום המשפט ובתחומים רבים נוספים צריך לקחת בחשבון שהמטרה שלו היא לשנות את עמדת הקואליציה דרך לחץ ציבורי משמעותי ומתמשך. הלחץ הזה צריך להוביל את הקואליציה לחזור בה מהחלטותיה או להתפרק. אבל, המאבק הזה צריך לחשוב גם על היום שאחרי הניצחון הפוליטי. היום שבו המדינה תשוב לתפקוד תקין והאזרחים ימשיכו בחייהם ובהשפעתם הפוליטית דרך המנגנונים הדמוקרטים השגרתיים.
שבירת כללי המשחק על ידי האופוזיציה, גם אם היא נעשית בגלל שבירת כללי המשחק על ידי הקואליציה היא צעד של יאוש שבסוף ישאיר כאן רק שברים. את המאבק צריך לנהל בנחישות אך לא ביאוש. במסירות אך מתוך תקוה שנצליח לתקן ולא לעשות כאן פינוי בינוי.
כאשר חייל או קצין מקבל פקודה ספציפית שהיא בלתי חוקית בעליל הוא נדרש לסרב. זוהי זכותו ואף חובתו. כך גם כאשר ממשלה מבטלת זכויות יסוד של אזרחיה בצורה שיטתית כמו בגרמניה הנאצית. אזי חובתו של כל בן אנוש מוסרי לעשות כל מה שהוא יכול כדי להרוס את המדינה הזו. אנחנו לא שם. אנחנו במאבק על עקרונות היסוד של המדינה ואנחנו יכולים להשפיע באמצעים רבים רק אם נסכים שכולנו רוצים בהמשך קיומה של מדינת ישראל.
כאשר טייסים או בעלי תפקידים אחרים ששירותם הצבאי, אף אם הוא נעשה בהתנדבות, הוא חיוני באופן מיידי לבטחון ישראל, אסור להם, בשלב זה של המאבק הפוליטי, לסרב, להפסיק להתנדב, להתאמן או כל דבר אחר הנדרש מהם כדי לשמור על הכשירות המבצעית של הצבא. סרבנות של אנשים כאלו לשרת או אף להתנדב, העלולה לפגוע בבטחון המדינה, בעת הזאת, בגלל חשש עתידי, היא שבירת כלים בלתי סבירה בעליל! הכנעה כפויה של הצבא והממשלה לסגת מתכנית פוליטית בגלל לחץ בטחוני פנימי אינה לגיטימית. היא עלולה להוביל את הצבא ללקיחת סיכונים לא ראוים או לחלופין לעורר התנגדות עזה מאין כמותה בקרב תומכי הממשלה, התנגדות שתביא אותנו למצב פנימי מסוכן עוד יותר מחקיקה רעה כזו או אחרת. הסרבנות היא צעד קיצוני שנובע מיאוש וכעס ולא מחשיבה רציונאלית מרחיקת ראות. גם הממשלה הרעה הזו פול תפול. אבל לא על ידי שריפת אסמים אלא על ידי לחץ אזרחי לגיטימי הכולל שביתות משמעותיות והפגנות. מי שחושב לקצר את הדרך עושה טעות חמורה ועלול להביא על כולנו אסון בטחוני וחברתי שקשה יהיה מאוד לצאת ממנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
