ככל שחגיגת הכוח הקואליציונית מפגינה את נחישותה לממש את ההפיכה המשטרית, גם נוכח מחאת ענק חסרת תקדים, עולה על סדר היום של שומרי הדמוקרטיה שאלת גבולות הציות. בניגוד לדמגוגיה של הממשלה ושליחיה, המוחים אינם "אנרכיסטים" שוללי מדינה, אלא אזרחים הנאבקים כדי שהם וילדיהם יזכו לחיות במדינה מתוקנת. על רקע זה עולה השאלה: האם ובאלו נסיבות ראוי לנקוט באי-ציות אזרחי?
הצד השני: לחץ ציבורי משמעותי ומתמשך – כן. סרבנות – לא
הסוג הידוע של אי-ציות אזרחי מקביל להתנגדות לפקודה לא חוקית בעליל, אשר מעליה מתנוסס "דגל שחור". שכן לא רק פקודה, אלא גם החוק גופו עלול להיות לא-חוקי. ניסוח קלאסי להצדקת אי ציות במצב זה ניתן על ידי מרטין לותר קינג במכתבו המפורסם מהכלא, שבו התמודד עם השאלה: כיצד אפשר להצדיק הפרת חוקים מסוימים וציות לחוקים אחרים? "התשובה מצויה בעובדה שיש שני סוגי חוקים: יש חוקים צודקים ויש חוקים בלתי צודקים. הייתי מסכים עם אוגוסטינוס הקדוש, שלפיו 'חוק לא צודק אינו חוק כלל ועיקר'."
אי ציות מעין זה מתייחס לחוקים ספציפיים, כגון חוקי ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית והאיסור להפריע לסדר הציבורי במרכז העיר בהפגנות על עוול זה. הנוקט באי-ציות מסוג זה מכיר בכך שהחוזה הבסיסי בין הקהילה האזרחית למערכת המדינית לא נפגע ועל כן עדיין מכיר בלגיטימיות של השלטון. המחאה ומעשי אי-הציות מיועדים להחזיר את השלטון החוקי אל העקרונות שלהם הוא מחויב.
אולם במצב שנוצר עתה בישראל, מדובר במחאה – ובכלל זה אי-ציות – בגין הפרה יסודית של עקרונות החוקיות, הגוררת שלילת הלגיטימיות של השלטון. זיהוי הנסיבות שבהן פוקעת החובה לציית לשלטון במדינה, מחייב התמודדות עם השאלה: מה מעניק למדינה סמכות מלכתחילה?
כבר בראשית העת החדשה, שבה והתעוררה שאלה עתיקה, אשר הודחקה והושתקה במשך שנים רבות: מדוע יש חובה על האדם להישמע למדינה ולחוקיה? מן ההכרזה הצלולה ש"כל אדם נולד בן-חורין" עולה, כי לא חירות הפרט היא הזקוקה להצדקה אלא סמכות המדינה, הפוגעת בחירותו של אדם; שכן לכאורה שלטון מדיני הוא עריצות. ההצדקה העקרונית למשטר מדיני, המשוקעת ביסוד המחשבה הדמוקרטית של העת החדשה לגווניה, נגזרת מן המחיר הלא-קביל של אותה חירות מוחלטת, השמורה לכל אדם במצב הבסיסי ("המצב הטבעי"): היעדר בלתי-נסבל של ביטחון אישי.
כדי להיחלץ ממצב זה באים כל היחידים לידי הסכמה הדדית להגביל את חירותם ולמסור בידי המדינה סמכות מספקת למניעת אנרכיה ולהגנה על זכויות היסוד של כל האזרחים. הסכמה הדדית זאת היא "האמנה החברתית", ובה בלבד מעוגנות סמכותה של המדינה הדמוקרטית המודרנית וחובת האזרחים לציית לחוקיה.
כריתת האמנה החברתית היא אירוע מדומיין ולא חתימה ממשית על מסמך מוסכם, ולכן נחוץ להגדיר את טיב ההתחייבות המשותפת. בנקודה זו שוררת מחלוקת עמוקה בין שתי גרסאות מנוגדות בהגות על האמנה החברתית. לפי פרשנות רווחת לגישתו של ההוגה הצרפתי ז'אן-ז'ק רוסו, היחיד מכיר בכך שהוא משתייך לקולקטיב לאומי, ושרצונו האישי צריך להיכפף בפני ה"רצון הכללי" של האומה. אבל מה בדיוק רוצה האומה? ה"רצון כללי" משורטט בהכרח על פי תפיסת עולם מסוימת, שהדוגלים בה מתיימרים לדעת את הטוב והישר בשביל האומה בכללותה ועקב כך גם בשביל כל אחד מאזרחיה. כפי שהיטיב להתריע ישעיה ברלין, גרסה זו מזמינה אידיאל מסוכן של "חירות חיובית", שעל פיו היחיד השבוי ברצונותיו האישיים אינו באמת בן חורין – ומכאן קצרה הדרך לכפייה טוטליטרית, הבאה כביכול לשחרר את היחידים משבי זה כדי שיזכו להתעלות וליטול חלק בטוב הקולקטיבי, התואם את רצונם האמיתי.
תפיסה זו מתנערת מן הדגל הדמוקרטי, או לחלופין מניפה דגל של "דמוקרטיה עממית" בסגנון סובייטי. לעומתה ניצבת הדמוקרטיה הליברלית, מורשתו של ההוגה האנגלי ג'ון לוק, שלפיה הדמוקרטיה מיוסדת על חירות הפרט. בניסוח של ברלין, דמוקרטיה זו מגינה על ה"חירות השלילית" בלבד: אין המדינה מתיימרת להשליט תפיסת עולם מסוימת. כפי שניסח זאת ג'ון סטיוארט מיל, המדינה מבטיחה לכל אזרח את מידת החירות המרבית העולה בקנה אחד עם מידה שווה של חירות לכל האחרים.
העקרון העליון בדמוקרטיה ליברלית נובע במישרין מנקודת המוצא של חירות הפרט וזכויותיו הקודמות לכינונה של המדינה. סמכותה של המדינה היא מלכתחילה מוגבלת, מפני שהיחידים, המתאגדים כקהילה אזרחית, מוסרים למדינה רק אותה מידה של סמכות הנחוצה לקיומו של סדר חברתי. מעבר למידה זו, זכויות היסוד של האזרחים אינן ניתנות לערעור או לוויתור.
רק כאן נכנסת לתמונה הכרעת הרוב, שהיא כמובן רכיב מהותי במשטר דמוקרטי. אבל לבחירות ולהכרעת הרוב יש תוקף רק בתוך תחום הסמכות המוגבלת שהוקנתה למדינה. אין בכוחו של שום רוב להפר את זכויות היסוד השמורות לכל יחיד, שעליהן לא ויתר מעולם בכינונה של האמנה החברתית. היחידים גם לא מסרו בידי המדינה סמכות על עולמם הרוחני והערכי. הקהילה האזרחית היא פלורליסטית והרוב אינו מוסמך לכפות על האחרים את הטוב והראוי שהוא מאמין בו. הכרעת רוב בענייני ערכים, אמונה ותפיסת הטוב היא עריצות שלטונית.
במדינות רבות קיים גם תיעוד של רגע מכונן בו מנוסחת אמנה ממשית. במקרה של מדינת ישראל, תיעוד זה גלום במגילת העצמאות, המבטאת את ההבנות והעקרונות שעל פיהם הוקמה המדינה. תוקפה של המגילה נובע מכך שהיא מסמך היסוד של המדינה. חותמיה – חברי "מועצת העם" – ייצגו את הקואליציה הרחבה ביותר שקמה בישראל מאז ועד עתה.
מגילת העצמאות מבטאת בבירור את סוג האמנה החברתית שעליה נוסדה מדינת ישראל: אין זו אמנת "הרצון הכללי" של רוסו, העלולה לתת מקום ללאומנות דורסנית. מנוסח המגילה ברור כי "מדינה יהודית" היא מדינתו של העם היהודי, הקמה על יסוד החירות והשוויון – ולא מדינה שהיא "יהודית" באופן המתיר כפייה דתית או אפליה על רקע אתני (כדוגמת מה שמשתמע מ"חוק הלאום" הפסול). מקימי מדינת ישראל כוננוה כמדינה דמוקרטית ליברלית, לא על ידי שימוש במונח זה, אלא על ידי פירוט של עקרונות המשטר.
מן המגילה ברור, שהקהילה האזרחית כוללת את כל תושבי המדינה שבהקמה, "בלי הבדל דת, גזע ומין"; ובכלל זה בני אדם שזהותם הלאומית אינה יהודית: "בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל", אשר להם מובטחת "אזרחות מלאה ושווה". מלבד המחויבות הברורה ל"שויון זכויות חברתי ומדיני גמור", מצהירה המגילה על "נאמנות לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". התחייבות בינלאומית זו היא גם – ואולי קודם כל – התחייבות פנימית, המצטרפת לשאר העקרונות שבמגילת העצמאות בהתוויית גבולות סמכותה של המדינה. שינויים במשטר יהיו לגיטימיים רק כל עוד לא יפרו את עקרונות היסוד של האמנה החברתית, הן זו הבלתי-כתובה והן זו החקוקה במגילת העצמאות.
רוב של חברי הכנסת אינו יכול להכשיר את השרץ: אין בכוחו לתת לגיטימציה לחקיקה או למדיניות ממשלתית ההורסת את יסודות המשטר הדמוקרטי, הרומסת את זכויות הפרט והמיעוט, המפירה את עקרונות השוויון וזכויות האדם, או החותרת להגביל את עצמאות המערכת המשפטית, שהיא הגורם היחיד המגן על כל אלו מפני שחיתות השלטון ועריצות הרוב. לחקיקה חתרנית כזאת אין כל תוקף, שכן היא בגדר חריגה מסמכות: גבול סמכותה של הכנסת חופף לגבול סמכותה של המדינה, המתקיימת אך ורק בתוך המסגרת שהוקנתה לה על ידי האמנה החברתית וקיבלה ביטוי מכונן במגילת העצמאות.
אי-ציות אזרחי המבוסס על אובדן הלגיטימיות של השלטון הוא התייצבות אזרחית ראויה הבאה להגן על המדינה מפני משטר עריץ הפוגע בתשתית הליברלית של המדינה. חרף חומרת הסכנה, ההתנגדות חייבת להיות אזרחית ואסור לה שתיעשה אלימה. אי ציות אזרחי החוצה את גבול אי האלימות, פוסק מלהיות מחויבות אזרחית.
התייצבות אזרחית זאת אינה מתמצה רק בפעולות והפרת חוק. היא גם הזמנה לשיחה; קריאה לחשיבה מחודשת ולאחריות. מבצעי אי ציות אזרחי פועלים מתוך אחריות וקריאתם היא פנייה למצפונם של בני אדם המצויים בשלטון לגלות מחויבות דומה. לפיכך בצד הפעילויות הממשיות רועם קולם של מבצעי אי הציות האזרחי. הם קוראים בקול גדול אל השלטון לחדול מפגיעה בדמוקרטיה ובערכיה.
אי ציות אזרחי הפועל תוך הפרת חוק עלול לפגוע באזרחים אחרים. פגיעה זו אמורה להיות מוגבלת אבל לעיתים היא נדרשת. איננו מקבלים את עמדתם של הסבורים שאי ציות אזרחי אינו לגיטימי אם הוא פוגע בחופש התנועה. חופש התנועה הוא ערך דמוקרטי חשוב, אבל פחות בחשיבותו מהערך של מחויבות ליסודות הדמוקרטיה ולערכיה. בכל מצב של הפרת חוק שיש בו משום פגיעה, יש לשקול במאזניים את הפגיעה המוגבלת באזרחים מול הפגיעה ביסודות הדמוקרטיה. ההחלטה על אי ציות אזרחי היא בתחום אחריותו של היחיד, המחליט/ה כיצד לממש את המצווה הדמוקרטית היסודית: על כל אזרחית ואזרח לראות עצמם כאחראים באופן בלעדי לעצמו, לזולתו ולמדינה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
