בראש השנה, בקהילות המתפללות בנוסח עדות המזרח והספרדים, שרים לפני תקיעת השופר פיוט מצמרר על עקידת יצחק במנגינה נוגה ונוגעת ללב. מילותיו של הפייטן, ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס, בן המאה ה-12, חרוטות בזכרוני ורגעי הפיוט בבית הכנסת הם עבורי הזמן המיוחד ביותר של הימים הנוראים.

בפיוט אנו מבקשים מהקב"ה שיזכה אותנו בדין בזכות אמונתו הבלתי מסויגת של אברהם אבינו והנכונות להקרבת בנו. המילים נוקבות ורלוונטיות מאוד.

הנה שלושה בתים:

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל
וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל
וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

אברהם מצטייר כאן כמי שעוקד את בנו בעין בוכה אך גם בלב שמח, בעצב עמוק אך גם בנחישות ושמחה למלא אחר צו האל. לשרה, לעומת זאת, אין שום עמדה אמביוולנטית. היא בוכה וממאנת להינחם.

האמנם צריך למלא בשמחה אחר צו האל גם כאשר הוא נוגד כל אינטואיציה מוסרית?

סיפור עקידת יצחק משקף שתי תובנות שונות. ראשית, הוא מהווה סיפור מסגרת תשתיתי, "אב טיפוס" לקורבנות הרבים מספור שנאלץ העם היהודי להקריב במשך כל שנות גלותו, ואף בדור תקומת ישראל בארצו. הדהודה של עקידת יצחק במסורת היהודית ובתרבות הישראלית העכשווית, המשקפת חברה שעדיין חיה על חרבה, מעיד על כך כאלף עדים.[1]

לא להקריב את התובנה המוסרית על מזבח דבר האל

אבל יש בסיפור עקידת יצחק גם היבט נורמטיבי, לפיו עלינו ללכת בדרכו של אברהם ולזנוח את כל התובנות המוסריות שלנו בבואנו למלא אחר צו האל. ללא ספק, דורות של יהודים שהתחנכו על סיפור עקידת יצחק הפנימו מסר זה: אם עקידת יצחק ואמונתו הבלתי מסויגת של אברהם עומדים במרכזו של יום הדין, ואם בזכות נכונותו של אברהם להקריב את בנו ייסלח לנו ונצא זכאים בדין – הרי שעלינו לחנך את עצמנו כי צו האל גובר על כל שיקול הגיוני ואנושי, רציונלי או רגשי. אם רק נשכיל להתעלות למעלה זו, או לכל הפחות להתקרב אליה, נוכתר כאבירי האמונה. נדמה לי שהתפיסה כי צו האל קובע את המוסר – או בגרסה רכה יותר: שבמקרי קונפליקט צו האל גובר על הצו המוסרי – נפוץ מאוד בתרבות הדתית העממית, ובדור הזה היא מקבלת חיזוקים תיאולוגיים ברורים גם מבתי מדרש שונים בציונות הדתית (ולהערכתי גם בחברה החרדית).

התפיסות הדתיות העכשוויות המחנכות על "עקידה" במובן של הקרבת התובנות המוסריות שלנו על מזבח דבר האל, עומדות בניגוד לעמדות ברורות במסורת ההגותית שלנו, ששללה עניין זה מכל וכל.[3] אמירתו המפורסמת של הרב קוק לפיה "אסור ליראת השמיים שתדחק את המוסר הטבעי" משקפת תובנות של דורות של הוגים יהודיים שלא העלו על דעתם להכפיף את המוסר לצו האל. גם עמידתו של אברהם מול האל בסדום ("השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?!; בראשית יח כה) מעידה על תפיסה דומה, כפי שכבר הראו ברקוביץ והרטמן. [4]

אני סבורה שהעובדה כי דווקא הציות של אברהם בעקידה תפס מקום של כבוד במסורת היהודית, ולא סרבנותו ועקשותו על עשיית משפט בסדום, קשורה למצבנו ההיסטורי החלש ולהיותנו קורבנות בגלות. היא אינה נובעת מעמדה תיאולוגית שבאמת מאששת את הרעיון הנורא שצו האל גובר על כל אינטואיציה מוסרית. האם גם אם הייתה לנו עצמאות מדינית ויכולת להגן על עצמנו הייתה המסורת שלנו מאמצת אל חיקה בחום את פרדיגמת העקידה במקום את העמידה האיתנה בסדום, המשקפת עצמאות, סוברניות ודאגה לצדק ולמוסר ממקום של בטחון קיומי? אינני סבורה כך. עתה, עם החזרה לעצמאות מדינית, יחד עם נכונותנו הברורה להקרבה בכדי להגן על חיינו כאן: האם לא נדרשת החלפת פרדיגמת העקידה בפרדיגמה של סדום?

בימים נוראים אלה, כשהחברה הישראלית חווה את הקשים שברגעיה, נתונה תחת איום רב חזיתי, כשכל כך הרבה אמהות ואבות ובני משפחה אבלים על ההרג והחורבן הנורא שהביאה עלינו המתקפה הנפשעת של החמאס, כאשר כה רבים מרגישים ש"ששונם פנה", שאזרחיות ואזרחים, חיילות וחיילים "היו לאש ולמאכלת" ממש, בימים אלה, מילות הפיוט של רבי יהודה אבן עבאס הופכות רלוונטיות מאין כמותן.

אבל יחד עם זאת, אני מרגישה שבימים אלה אסור שהנכונות להקרבה (שכרגע היא חשובה, הכרחית, אפילו מפעימה ומעוררת תקווה) תחליף את רוח הביקורת ואת השאלה הנוקבת שתמיד חייבת להישאר איתנו: האם עשינו הכל בשביל לא להגיע לרגע הזה, לאסון הזה, למלחמה הזאת. ובעיקר: האם במלחמה הנוראית המתקרבת נעקוד את כל התובנות המוסריות שלנו? את השאלות הללו אני שואלת גם את עצמי, כאמא לשלושה ילדים שנמצאים עכשיו בצבא, אחד מהם בחזית ממש.

מתוך מחשבות אלו, נזכרתי במדרש פמיניסטי מקסים על עקידת יצחק שכתבה נוצריה קוויקרית. המדרש מציג לדעתי שתי פרדיגמות: האחת מיוצגת על ידי אברהם, והיא בעיניי פרדיגמה גלותית, מיושנת, ואילו השנייה מיוצגת על ידי שרה, והיא בהחלט מתאימה יותר לתקומת עם ישראל בארצו. הנה המדרש לפניכם, בתרגום נהדר של חברתי, הרבנית דבורה עברון  [5]:

ובלב כבד אברהם הלך לשרה אשתו ואמר: אלוהים אמר לי לקחת את בננו יצחק אשר אנחנו אוהבים ולהעלות אותו לעולה.
ושרה אמרה: מהלך ערמומי. אלוהים הזו אינה תמימה. זו דרכה לנסות אותך. מה אמרת לה?
ואברהם אמר: לא אמרתי דבר. אני רוצה שאלוהים ידע שאציית לו ללא שאלות. אעשה כפי שהוא ציווה.
ושרה הרימה ידיה בייאוש ואמרה: אברהם אתה תם עקשן. עם איזה מין אלוהים אתה חושב שיש לך עסק? אל תהיה כל כך טפשי. היא מנסה ללמד אותך משהו, שאתה צריך להתעמת אפילו עם הסמכות העליונה ביותר בנושאים של טוב ורע. תתווכח איתה. תיאבק בה.
אבל מילותיה של שרה נחוו אצל אברהם כחילול הקודש והוא הלך להרים עם בנו יצחק.
ושרה אמרה לאלוהים: אחותי, את משחקת באש. הוא תמים מכדי להבין את כוונתך. הוא לא יקשיב לי והוא לא יתווכח איתך. אם לא תעצרי אותו הוא יהרוג את בננו האהוב. זה מה שאת רוצה?
ואלוהים אמרה: שרה, יש להם מסע ארוך אל ההרים. אני מקווה שאחד מהם יתפכח.
ושרה אמרה: כאב כן בנו. תצטרכי לשלוח מלאך.
והדברים קרו כפי ששרה ניבאה, ומלאך האלוהים דיבר אל אברהם לראשונה ואמר לו לא להרוג את בנו. ואברהם הקריב איל לקרבן. ומלאך אלוהים דיבר אל אברהם בפעם השנייה וסיפר לו כי זרעו יהיה ככוכבי השמיים והוא יירש את שער אויביו. ופעם שלישית דיבר המלאך אל אברהם ואמר לו כי יען אשר עשה את הדבר הזה ולא חשך את בנו את יחידו בשם האלוהים, אברהם יהיה ידוע כאב המון גויים ורבים ילמדו ממנו. והם יאמינו שאלוהים הוא אל קנא ותובעני, ויקריבו את בניהם לשמו ולתפארתו. ויהיו שפיכות דמים וטבח בשמו בכל פינות העולם.
ואברהם שב לשרה אשתו ואמר: אלוהים מרוצה ממני.
ושרה לקחה את בגדיהם של אברהם ויצחק המוכתמים מדם האיל לכבס אותם בנהר. והנהר זרם אדום מדם הדורות העתידים לבוא. ושרה בכתה מרה.
ואלוהים באה לשרה לשפת הנהר ואמרה: שרה אחותי, אל תבכי. את צדקת. זה ייקח זמן. בינתיים שמרי חזק על מה שאת יודעת ודברי באומץ. אני כפי שאת מכירה אותי. דורות רבים יעברו והבנה חדשה תבוא לילדיו של אברהם, אך לפני כן לא ישמעו לי וידברו בשמי דברים שלא אמרתי. עלייך להחזיק את האמת שלי בחיים.
ושרה ניגבה את עיניה ואמרה: כאילו אין לי מספיק דברים לעשות…

אני מאוד מאוד אוהבת את המדרש הזה, אבל גם מסוייגת ממנו.

אני לא אוהבת את המהותנות הקשה הטבועה בו – הרי לא רק נשים אבלות על ילדיהן ולא רק גברים מצייתים בעוורון לאלוהים.

אבל אני כל כך אוהבת אותו, כי הוא דוחה בשאט נפש את הציות העיוור, את ביטול המצפון והמוסר בשם דבר האל או בשם כל סמכות אוטוריטטיבית אחרת.

אני כל כך אוהבת אותו כי הוא שונא שפיכות דמים בשם האל, ובכלל.

אני כל כך אוהבת אותו כי יש בו תקווה שאם נחזיק את האמת הזאת בחיים – שצייתנות עיוורת למנהיגים, אפילו אלה המדברים בשם האל, תוך ביטול חוש הביקורת שלנו והתובנות המוסריות שלנו, היא פסולה – ילדיהם של אברהם ושרה אולי יוכלו לחיות בשלום על פני האדמה הזאת.

הדתות השרתיות

ברוח המדרש הזה אני סבורה שאולי כדאי לחשוב על החלפת הביטוי "הדתות האברהמיות", שנפוץ עכשיו כל כך בתקשורת לאור ההסכמים שנחתמו ואלו שעדיין נרקמים בינינו למדינות ערב. בכנס שארגנתי לפני כמה שנים על הפמיניזם בדתות האברהמיות, הציעה פרופ' אליזבת שוסלר פיורנצה, חוקרת פמיניזם ותיאולוגיה נוצרית בעלת שם עולמי מאוניברסיטת הרווארד כינוי אחר: "הדתות השרתיות".

הפרדיגמה של שרה, כפי שהיא מוצגת במדרש הנפלא הזה, מתאימה יותר להתחדשותה של המסורת היהודית במדינת ישראל לאחר אלפיים שנות גלות. עם תקומתה המחודשת של המסורת הזו, אנחנו עדיין מקריבים את חיינו כדי לחיות כאן בשלום ובבטחון, אבל כבר איננו קורבנות שנעקדו באופן פסיבי על המזבח ואינם יכולים להשיב מלחמה שערה מתוך עוצמה צבאית ומוסרית.

*

[1] אבי שגיא, ריבונות האב או נסיגתו: בין עקדה למיתוס של אדיפוס, בתוך: מול אחרים ואחרות – אתיקה של הנסיגה הפנימית, תל אביב 2012, עמ' 137-164

[2] רונית עיר-שי, "העלייה המחודשת של תיאולוגיית ה"עקידה" והשלכותיה המוסריות, ההלכתיות והמגדריות", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כה (תשע"ח), עמ' 273-304.

[3] אבי שגיא, יהדות: בין דת למוסר, תל אביב תשנ"ח.

[4] הרב אליעזר ברקוביץ, מאמרים על יסודות היהדות, ירושלים תשס"ד; הרב אליעזר ברקוביץ, אמונה לאחר השואה, ירושלים תשס"ו; דוד הרטמן, מסיני לציון: חידושה של ברית, תל- אביב 1977.

[5] Marion McNaughton, in: After Christianity, by Daphne Hampson, 2002, pp. 138-139.