העם הנבחר, לפי מגזר: סקירת מקראות לימוד ישראליות

במגזר החרדי מדגישות מקראות הלימוד את הפער בין יהודים ללא יהודים, הדתיים-לאומיים מתבדלים רק מהערבים ובמגזר הממלכתי מבדילה הנרדפוּת את היהודים, ומצדיקה אותם בעימות הישראלי-פלסטיני

70 אחוז מיהודי הארץ מאמינים כי הם נמנים עם בני העם הנבחר (נכון ל-2012). אולם איזו משמעות יש לרעיון זה של העם הנבחר? כיצד הוא מתפרש, ומהן השלכותיו?

מאמר זה, שהוא תקציר של מאמר המתפרסם בכתב העת "ראשית" של מכון הרטמן, מבקש להשוות בין מקראות הלימוד ממגזרי החינוך השונים המיועדות לכיתות ו', שיצאו לאור מקום המדינה ועד ימינו, בכל מגזרי החינוך היהודי בישראל, בהתייחס לרעיון הבחירה ולתפיסה המתבדלת המשתקפת בהן. אבקש להצביע על ההבדלים בין המקראות המיועדות לציבור הממלכתי, הממלכתי־דתי והחרדי, הבדלים המספקים תמונת ראי לערכיו של כל מגזר ויש בהם כדי להעיד על האופן שבו מתעצבת תפיסת עולמם של המתחנכים בכל אחד מהם.

כפי שנראה, בספרי הלימוד ובמקראות המיועדות לתלמידים מובלעים היחסים בין הזהות הקבוצתית שאליה משתייכים התלמידים לבין האחר, כלומר בין "אנחנו" לבין "הם". הטקסטים בספרי הלימוד ובמקראות מייצגים את הזהות הקבוצתית ותומכים בה, ומפתחים בקרב התלמידים "מפה מנטלית" פנימית שאומרת להם מה קרוב אליהם ומה רחוק, לאיזו קבוצה הם משתייכים ומאיזו קבוצה הם נבדלים.

באופן טבעי, כאשר מקראות הלימוד מציגות נרטיב השולל את האחר, יש לכך השפעה שלילית מרחיקת לכת על החברה הישראלית על שסעיה ועל פעריה. לעומת זאת, מקראות הלימוד המציגות נקודות מבט מגוונות ומאוזנות מפתחות בקרב המתחנכים תפיסה ליברלית ושוויונית יותר. חשיבות מיוחדת יש להצבעה על התפיסה המתבדלת כאשר היא סמויה ומשתמעת ולא מופיעה בגלוי, משום שככל שהתפיסה המתבדלת סמויה יותר, כך השפעתה עמוקה יותר, וכך הדוברים מודעים לה פחות.

קדושים מול שטופי תאווה

במגזר החרדי מתגלה רעיון הבחירה ביצירות רבות שחלקן אינן עוסקות ישירות בנושא אולם הוא מועבר בהן בדרכים גלויות ומפורשות או בדרכים סמויות ומשתמעות. הצירוף "העם הנבחר" מופיע במקראות הלימוד של המגזר החרדי בהקשרים חיוביים בלבד, ללא ביקורת עליו או הסתייגות ממנו. התפיסה הרווחת במקראות המגזר החרדי רואה בעם היהודי עם בחירה הנעלה על עמים אחרים. כתוצאה מכך מתעצבת בקרב התלמידים הרכים מפה מנטלית היוצרת תמונה בלתי־שוויונית בין העם היהודי לעמים האחרים, ה"גויים".

במקראת "ילדותנו" של המגזר החרדי מסוף שנות ה-90 מובא הסיפור "קרע שטן":

ריבון העולמים! הבט משמים וראה, מי כעמך ישראל עם סגולה וגוי קדוש. ציווית לאכול ולשתות היום ולהרבות בסעודה, ולא עוד אלא שהבטחתנו: 'כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי'; ובאנו אליך מתוך אכילה ושתייה – קדושים ומטוהרים כמלאכים… אילו נצטוו אומות העולם ביום של אכילה ושתייה, לעיתותי ערב היו מוטלים שתויים לשכרה, מתגלגלים בביבים ובמקומות זוהמה, מוכים ומכים אלו את אלו. רועה ישראל, הביטה מה בין צאן מרעיתך, צאן קודשים, ובין זאבי אומות העולם: אלו נמצאים מתעלים באכילה ובשתייה מדרגת אדם לדרגת מלאך, ואלו שרויים באכילה שטופי תאווה, שתויי יין, ירדו מדרגת אדם, כבהמות נדמו.

היהודים מוצגים בסיפור כעליונים ביחס לעמים האחרים: הם הצאן שרועה האלוהים, לעומת בני העמים האחרים המוצגים כזאבים. המצווה המיוחדת לאכול ולשתות בתשיעי, הלא הוא ערב יום הכיפורים, מבדילה את העם היהודי משאר העמים: בעוד שמצווה זו מטהרת את היהודים, עמים אחרים היו שותים לשוכרה ומבזים את עצמם לו היו מקבלים אותה. הקיטוב בין היהודים לבין בני העמים האחרים מתבטא בצניעות וברוחניות הגבוהה המאפיינת את היהודים ומעלה אותם לדרגת מלאך, זאת לעומת הברבריות של בני העמים האחרים המורידה אותם לדרגת בהמה.

העלייה מדרגת אדם לדרגת מלאך, והירידה מדרגת אדם לדרגת בהמה נקשרת למטפורת הבסיס "גבוה הוא הרבה" שזיהו לייקוף וג'ונסון כדפוס מטפורי המבנה את ההכרה של הדוברים. בהתאם דפוס זה מה שנמצא "למעלה" הוא טוב (האל הנמצא בשמיים, היהודים) ומה שנמצא "למטה" הוא רע (הביבים, הבהמות).

עליונות סמויה

במגזר הממלכתי־דתי מופיע העיסוק ברעיון הבחירה באופן מפורש בטקסטים המסורתיים שסביבם בנויים פרקי המקראה, שהם למעשה גם הטקסטים הערכיים האמוניים שמהם ניזונה החברה הדתית־ציונית. במקראה "בשפת השורות", המיועדת למגזר הממלכתי־דתי, נפתח כל פרק במקבץ ציטוטים מהמקורות היהודיים. כך למשל, בפתח הפרק שנקרא '"ואתן לך ארץ חמדה" מובאים ציטוטים מקראיים שונים המתייחסים לברית בין אלוהים לעם היהודי, כגון:

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים .בראשית יז, ז–ח

אולם כמובן שהברית בין האל לעם היהודי נזכרת לא רק בציטוטים מן המקורות אלא גם ביצירות הספרות המופיעות במקראות הלימוד. בניגוד למקראות של המגזר החרדי, כאן תחושת העליונות אינה גלויה ומפורשת אלא מתבטאת כהתנגדות להתבוללות העם היהודי בין אומות העולם.

בסיפור "הולדת השיר" המופיע במקראה "פתחו את השער", מתארת נעמי שמר את תהליך כתיבת השיר "ירושלים של זהב". גם כאן באה לידי ביטוי התפיסה המתבדלת ותחושת העליונות, אך היא אינה מופנית כלפי בני העמים הזרים באופן גורף, אלא ממוקדת בבני העם הערבי:

בימים הבאים נהגתי להשמיע את השיר לכל באי ביתי, כדרכי תמיד. פעם השמעתי אותו לרבקה מיכאלי והיא שאלה:
– ומה עם העיר העתיקה?
– טוב, אמרתי,
– אם את דווקא רוצה. והוספתי את הבית האמצעי:
… כִּכַּר הַשּׁוּק רֵיקָה וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת
בָּעִיר הָעַתִּיקָה …
וְאֵין יוֹרֵד אֶל יַם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ…
ימים רבים אחר כך קפץ עליי רוגזו של עמוס עוז בשל השורות הללו. בעצם לא ימים רבים כל כך: יום אחד לאחר המלחמה כתב עמוס עוז ב'דבר' – ואני מצטטת מפי השמועה – "מה זה פתאום 'כיכר השוק ריקה'? הרי היא מלאה ערבים!" וכיוצא בזה הר הבית, ודרך יריחו.
עבר קצת זמן עד שהדברים הגיעו לאוזניי, ונתמלאתי חימה …. רצוני לומר קבל עם ועדה את הדברים האלה: אכן ואכן. בעיניי, ירושלים שאין בה יהודים היא עיר אבלה ושוממת. יתרה מזו: ארץ־ישראל כשהיא ריקה מיהודים היא ישימון בעיניי. ועוד: כל העולם הזה כולו, אם הוא חס וחלילה ריק מיהודים, הוא בעיניי חור שחור ביקום.

ההכרח בהימצאות היהודים בירושלים, כמו גם בעולם כולו, אינו עוסק ישירות ברעיון הבחירה, אך הוא משקף תפיסה מתבדלת. בניגוד לדבריו של עוז, המשקפים תפיסה הומנית ושוויונית, מתגובתה של נעמי שמר לביקורתו עולה בבירור תפיסה מתבדלת, לפיה העם היהודי הוא נבחר ונעלה על פני עמים האחרים. ללא היהודים ירושלים היא עיר "אבלה ושוממת", "ישימון" והעולם הוא "חור שחור ביקום".

עם נרדף עִם זכויות

במקראות המגזר הממלכתי מופיע רעיון הבחירה בנימה אירונית, המביעה כלפיו ספקנות ולא תמיכה. כך למשל בשיר "מכל העמים" שכתב אלתרמן למדורו בעיתון "הארץ" בשנת 1942 כתגובה לידיעות על השמדת יהודי אירופה, המופיע במקראה. השיר מציג כתב אשמה נגד העולם הנוצרי על השתיקה לנוכח המתרחש באירופה:

וְאוֹכֵל הַגַּרְזֶן בַּיָּמִים וּבַלֵּיל,
וְהָאָב הַנּוֹצְרִי הַקָּדוֹשׁ בְּעִיר רוֹם
לֹא יָצָא מֵהֵיכָל עִם צַלְמֵי הַגֹּואֵל
לַעֲמֹד יוֹם אֶחָד בַּפּוֹגְרוֹם
… וְאַתָּה תְּבַקְשֶׁנּוּ מִידֵי הָרוֹצְחִים
וּמִידֵי הַשּׁוֹתְקִים גַּם־יַחַד.

בשיר מביע אלתרמן לגלוג אירוני כלפי הזהות הלאומית־יהודית המאמינה ברעיון העם הנבחר, שכן לטענת אלתרמן אלוהים "בוחר" בעם היהודי להיהרג:

אֱלֹהֵי הָאָבוֹת, יָדַעְנּו
שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הַיְּלָדִים,
אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ.
שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הַיְּלָדִים
לֵהָרֵג מוּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ.

אלתרמן משתמש בטקסטים יהודיים מכוננים כדי להציג באירוניה מרה ומתריסה את העם היהודי כעם הנבחר למות. המטפורות שעליהן מתבססות שורות אלו, "אלוהים הוא האב" ו"העם היהודי הוא ילדו", מדגישות עוד יותר את הביקורתיות והכעס כלפי ההקרבה, שמתפרשת כמעשה של הקרבת ילד אהוב.

אולם עמדה זו, של היות-קורבן, מהדהדת בדרכה חזרה אל תוך תפיסת הבחירה ומכוננת אף היא את היחס ללא-יהודים. כך, תחושות של קורבנוּת ושל נרדפוּת בקרב הציבור הישראלי בעשורים האחרונים מבוססות על הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של העם היהודי ומעוגנות בתודעת השואה, ומשפיעות בתורן על הקונפליקט הישראלי־פלסטיני. הציבור הישראלי רואה עצמו כקורבן, ומצדיק את השימוש בכוח כלפי הציבור הפלסטיני. תחושות אלו משקפות את התפיסה המתבדלת ובאות לידי ביטוי במקראות של שלושת מגזרי החינוך היהודי: החרדי, הממלכתי־דתי והממלכתי.

כך למשל, בסיפורו האוטוביוגרפי המופיע במקראת החינוך הממלכתי מתאר גרשון שקד כיצד עלה בגפו לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. בסוף הסיפור מוצגת תפיסתו של שקד המעידה על תפיסה כללית שלפיה היהודים היו מקדמת דנא קורבנות נרדפים. הוא קושר בדבריו בין רדיפת היהודים במלחמת העולם השנייה לבין העוינות שעימה מתמודד העם היהודי כמיעוט במזרח התיכון:

אותו ילד לא נשתחרר אפוא כל ימיו מן החרדה. החשש בפני התמוטטותה של הוודאות האחת, שהיא ארץ ישראל […] חשש זה גדול בעיניי מן הפחד שהאויבים, שישבו בבית ממול ושבתוכם חיינו אני וחבריי כמיעוט מוכה, קיימים עתה מחוץ לבית ברחוב שממול, ומבקשים לחזור ולהפוך אותנו למיעוט מוכה.

***

ההשוואה בין מקראות מגזרי החינוך היהודי מעלה מספר תובנות חשובות. ראשית, מתגלה עיסוק גלוי ומרכזי ברעיון העם הנבחר במגזר החרדי לעומת ביקורתיות וספקנות המאפיינת את המגזר הממלכתי ביחס לרעיון זה. שנית, המגזר הממלכתי־דתי אומנם מזכיר את רעיון הבחירה ביצירותיו, אך תפיסת העליונות הדתית־אתנית המאפיינת את המגזר החרדי מופנית במקראות המגזר הממלכתי־דתי כלפי העם הערבי בלבד, ולא באופן גורף כלפי כל בני העמים הזרים. שלישית, הזיקה בין רעיון הבחירה לבין תפיסת הקורבנות שנמצאת בבסיסו באה לידי ביטוי ביצירות שנכללו במקראות הלימוד של כל מגזרי החינוך – החרדי, הממלכתי־דתי והממלכתי – והיא מלווה את העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה.

  • ד"ר אושרי זיגלבוים היא רכזת לשון למטרות הוראה וראשת החוג ללשון העברית, אורנים – המרכז האקדמי לחינוך ולחברה
השארת תגובה