בהרצאה שנשא ב-1930 בקובנה,שבליטא, שש שנים לאחר עלייתו לארץ ישראל, פרס חיים נחמן ביאליק את עיקר חזונו לתרבות העברית בארץ ישראל[1]: הוא הגדיר זאת כ"מהפכה", כ"הרחבת אופקים" וכ"מגילת השחרור" לתרבות היהודית.
ביאליק הסביר כי לא תימשך המציאות הגלותית שבה "מחיצה הועמדה אצלנו בין התרבות החומרית והרוחנית" וכי בארץ ישראל "חיים יהודיים וחיים אנושיים נצטרפו ונדבקו יחד, והיו שם לדבר אחד".
לדידו, תמורה מהפכנית חלה לגבי התרבות היהודית, שכן מושג התרבות מקבל בארץ ישראל "אותו תוכן שיש לו אצל כל העמים הנורמליים האחרים: כלכלה, חקלאות, תעשיה, מסחר, מלאכה, צורת חיי יום-יום, הכל נעשה אז תרבות עברית". ולפיכך, מעתה "כל מה שיהודי עושה – הריהו מעשיר על ידי כך את התרבות העברית ממילא".
ביאליק אף ביטא את אמונתו העזה בכך שפירותיה של אותה תחייה מהפכנית של התרבות העברית בארץ ישראל יהיו "עומדים לדורות דורות". כלומר, זוהי הצורה החדשה שתקבל עליה התרבות היהודית מכאן והלאה וכך גם תשתמר לעתיד לבוא.
כיום, קרוב למאה שנה לאחר שנאמרו דברים מרחיקי לכת אלה, ניתן לומר שהיו גם מרחיקי ראות. התרבות הישראלית נעשתה לתרבות רחבה, עשירה ורבת אנפין, אשר חיה ופועלת מזה כמה דורות ומוסיפה להתחדש ולהתפתח מדי יום ביומו מתוך המסורות שמהם צמחה.
בנוגע לחיבוריו האוטופיים של הרצל, "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים", נוהגים לא פעם לשאול מה היה אומר הרצל עצמו אם היה מבקר במדינת ישראל של היום. באיזו מידה היה רואה במדינה מימוש של חזונו.
שאלה דומה אנו יכולים להפנות ביחס לביאליק וחזונו ל"תחיית התרבות בארץ ישראל". האם היה רואה בתרבות הישראלית של ימינו מימוש של חזונו התרבותי? האם עדיין היה מייחס לכלכלה, לתעשייה ולמסחר תפקיד היסטורי רב משמעות לגבי התרבות היהודית בכללה? מה היה חושב על התפתחות הלשון והספרות העברית? האם היה רואה בהן המשך למגמת התחיה התרבותית שלטובתה פעל או סטייה ממנה? ומה באשר לתקשורת, לתרבות המדיה ולמכלול צורות הביטוי ומרחבי החיים הנוצרות בפלטפורמות הטכנולוגיות החדשות – האם גם באלה יהיה רואה פירות שיהיו "עומדים לדורי דורות"?
ניתן להעלות כדוגמא את שינוי הגישה בהוראת מדעי הרוח בבתי הספר העל יסודיים בישראל ואף באקדמיה, מהוראה דיסציפלינרית להוראה בינתחומית. גישת ההוראה הבינתחומית, הקושרת יחדיו דיסציפלינות שונות, נעשית כעת לגישה מובילה הן בתכנון הלימודים בבתי הספר העל-יסודיים (ברפורמת מקצועות המח"ר – מורשת, חברה ורוח) והן בפתיחת מסלולי השכלה חדשים באקדמיה.
לכאורה, מה הקשר בין שינוי עכשווי זה בהוראת מדעי הרוח לבין חזונו התרבותי של ביאליק? לדידו, עם לידתה של התרבות העברית בארץ ישראל, מתרחב תחומה של התרבות היהודית מן הספירה הדתית בלבד אל כלל מרחבי החיים. התחדשותה של התרבות העברית והיהודית מתרחשת גם במרחבי השיח החילוניים של החברה בארץ ישראל: אקדמיה, חינוך, תרבות, פוליטיקה ועוד.
לאור זאת, ניתן לומר שבהוראת מדעי הרוח בישראל, הן באקדמיה והן במערכת החינוך הממלכתית, מעוצבת ומועברת הלכה למעשה התרבות היהודית מדור לדור.
כיצד אפוא נוכל לקבוע האם שינוי הגישה העכשווי בהוראת מדעי הרוח בישראל תואם את חזונו של ביאליק? לשם כך עלינו לחזור למאמר חשוב אחר של ביאליק: "גילוי וכיסוי בלשון".
במאמר זה מגדיר ביאליק את חיי הרוח כתהייה על מסתרי החיים והמוות וביטויים באמצעות הלשון. ביאליק מבחין בשני סוגים של לשון: "לשון פנימית", היא "לשון היחוד והנפש", ו"לשון חיצונית", שהיא "לשון ההפשטה וההכללה". הראשונה היא לשון השירה, החותרת לבטא את החוויה הראשונית של החיים באמצעות המבע הלשוני, ואילו השנייה מסייעת לנו ליצור מבנה סדור ומאורגן למכלול חוויות החיים ולהקנות להן הקשר ומשמעות כוללת.
הבעיה היא, לפי ביאליק, שמשעה ש"מושלכת" הלשון מ"רשות היחיד לרשות הרבים", ככל שהיא נעשית שימושית, כמטבע עובר לסוחר – כך גם היא מאבדת את יסוד ההשראה שבה, שהורתו במפגש הראשוני עם חוויית החיים. לכן תפקידם של חיי הרוח הוא לחדש תדיר את מגע ההשראה של חוויית החיים עם גופה של הלשון.
אם ננסה להפנות את האמור ב"גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק כלפי השינוי הנוכחי בהוראת מדעי הרוח, נוכל לשאול: האם אכן ההוראה הנהוגה בשיטה הדיסציפלינרית הגיעה לידי התמקצעות יתר המובילה ל"חציצה" (כלשונו של ביאליק) בין הביטוי הלשוני לחוויית החיים? האם במעבר להוראה בינתחומית יש כדי לפתוח עבורנו מבט חדש אל מסתרי החיים, מבט שבו "המילה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל"? או שמא המעבר לשיטת הוראה חדשה, על אף שהוא מאפשר את העשרת כמות ההקשרים הניתנים לנושא מסוים, הוא אינו מחולל העמקה רעננה של המפגש הלשוני עם חוויית החיים? אלו שאלות פתוחות שכדאי לנו להיות רגישים אליהן במידה שאנו רואים את עצמנו שותפים בחזונו הגדול של ביאליק.
תהליך של זניחת ביטוי לשוני שגור ואימוצו של ביטוי חדש מתאר ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון":
מלה או שיטה יורדת איפוא מגדולתה ומפנה מקומה לאחרת לא מפני שהורע כחה לגלות, להאיר… אלא דוקא להפך: לפי שנשחקה המלה או השיטה מרוב מעוך ומשמוש וחטוט ואין בה עוד כדי כסוי והעלמה יפה…האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה'תהו' האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק – במלה חדשה כלומר, אוחז ב'סגולה' הבדוקה לו מכבר… והוא ניצול מן הפחד.
האם השינוי הנוכחי בהוראת מדעי הרוח בישראל מתאים לתיאור זה של ביאליק? או שמא מדובר במהלך של התמקצעות יתר אשר אינו מציע כל גישה רעננה אל חווית החיים הראשונית? דרך שאלות אלו ניתן לבחון את משמעותו של המעבר לשפת ההוראה הבינתחומית, מנקודת הראות של התרבות העברית.
זוהי רק דוגמא אחת לאופן שבו חזונו התרבותי של ביאליק יכול להיות פורה עבורנו, כשאנו בוחנים את התפתחות התרבות הישראלית בימינו.
***
בדברי החזון של ביאליק באותה הרצאה בשנת 1930 ראה הוא לנגד עיניו ימים שבהם "התרבויות השונות תתלכדנה יחד להיות קולטורה אנושית אחת גדולה… התרבות האנושית העתידה לא תצלצל כ'סולו', אלא כ'סימפוניה' של הרבה צלילים והרבה צבעים". בימים הללו העתידים לבוא לעולם:
רק הישוב העברי הקטן שבארץ-ישראל הוא שיציל את הצבע היהודי שבסימפוניה העולמית הזו, זה הצבע היהודי, שיהיה עברי ואנושי כאחד. ולא כזר, המתפרץ לתוך מקהלה זרה, בוא יבוא העם העברי לתוך מקהלה זו, אלא כבן-בית, וכאחד מן הכלל שפוך ישפוך את צליליו אל הקולקטיב של המקהלה העולמית הזו.
במובנים רבים, נכון לימינו, חזונו המופלא של ביאליק אכן התגשם. התרבות הישראלית נוכחת במקומות רבים על מפת התרבות העולמית. השאלה היא אם הדבר התגשם באותו המובן שביאליק קיווה לו, או שמא פנה לדרך אחרת.
[1] חיים נחמן ביאליק, "תחיית התרבות בארץ ישראל", קובנה, תר"ץ.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו