תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

לא ליפול למלכודת הנקמה במלחמה מול חמאס

הדחף לנקום יונק מהזעם המוצדק כלפי אויבים הגרועים מחיות, אבל אל נשכח: פגיעה מכוונת בחפים מפשע היא פגיעה במבצעיה. הם עלולים לאבד את עולמם, להיעשות חלולים מבפנים. אי אפשר לפגוע מבלי להיפגע
נקמה שכוללת פגיעה מכוונת בחפים מפשע היא פגיעה בעצמנו. מכוניות שעלו באש בהתקפות חמאס בדרום הארץ (צילום: יוסי זמיר, שתיל סטוק)
נקמה שכוללת פגיעה מכוונת בחפים מפשע היא פגיעה בעצמנו. מכוניות שעלו באש בהתקפות חמאס בדרום הארץ (צילום: יוסי זמיר, שתיל סטוק)
פרופ' אבי שגיא הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. הוא מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, שבה ייסד וניהל שנים ארוכות את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. תוכנית זו היוותה חידוש ופריצת דרך בתחום הלימודים הבין-תחומיים בארץ ובעולם. הוא עורך את סדרת הספרים "פרשנות ותרבות" ומכהן כעורך של כתב העת תרבות דמוקרטית (עם חנן מנדל וידידיה שטרן). הוא אחד מארבעת מנסחי מסמך רוח צה"ל וחבר אקדמי בוועדות הפטור מטעמי מצפון.

נעם זוהר

חמאס זוכה לתיעוב ברחבי העולם בגלל הטבח באזרחים במהלך המתקפה בשבת, שפיכות דמים משולחת רסן שלא חסה על הורים וילדים. שוב דבק בו הכתם של ידיים מגואלות בדם נקיים, הכתם המתועב של טרוריסטים שפלים. שום מטרה אינה יכולה להצדיק את האמצעי המובהק שהטרוריסט בוחר: פגיעה מכוונת בחפים מפשע, באזרחים בלתי מעורבים, בישישים ובעוללים.

וכאן אורבת לנו מלכודת הרשע. אנו רואים פרשנים מכובדים המסבירים שעכשיו "נשטח את עזה", שמכאן ואילך נפסיק להגביל את עצמנו בכל מיני מעצורים של יפי נפש. "נשמיד את החמאס" – ולהשגת מטרה זאת (הלוואי שהיא אפשרית) נפיל בניינים על יושביהם, נחריב שכונות, נייצר אסון הומניטרי. "נגבה מהם מחיר כבד".

נכון: אנו לוחמים נגד אויב אכזר המסתתר בתוך אוכלוסייה צפופה, ומשתמש בציניות בחפים מפשע כ"מגן אנושי" – בדרך כלל אזרחים מקומיים, והפעם למגינת הלב גם חטופים שלנו. לא ייתכן שידינו יהיו כבולות: כדי לפגוע בטרוריסטים ובשולחיהם ובאמצעי הלחימה שלהם – מותר לפעול במלוא הכוח גם אם ייפגעו אזרחים חפים מפשע. ההכרח הצבאי מצדיק פגיעה זאת, הלא מכוונת והטרגית, בכפוף למאמץ להקטינה ככל האפשר. אבל אסור בשום אופן שהאזרחים יהיו מטרת התקיפה.

בכן, ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא לתושבי עזה "לצאת משם". אבל לאן יצאו מיליוני תושבים? לשכון בפרדסים ובדיונות, בלי מזון ומשקה, בלי חשמל ותרופות? ולכמה זמן? אולי זה לא כל כך משנה, כי שר הביטחון יואב גלנט ממילא הודיע שמעתה ישרור מצור מוחלט, החל בניתוק החשמל והמים וכלה בעצירה מוחלטת של הכנסת מזון ותרופות.

כדי להצדיק כל זאת, מכנים דוברי הממשלה את אנשי החמאס "חיות אדם". התעייפנו כבר מלהגיד שזה עלבון לחיות: מעשי הטרוריסט הם אנושיים באופן מובהק, כי לאדם יש חופש בחירה אם להיות רשע ואכזרי. אבל כוונת הדוברים אחרת: להכתים לא רק את אנשי חמאס אלא את כלל תושבי עזה כתת-אנושיים וכך להתיר את דמם. וברגע הזה אנו עלולים למחוק במחי-יד את שהבדילנו מן הטרוריסטים, ולהיענות לשטן, המסית לנקום דמם של ילדים קטנים באופן היחיד שנקמה כזאת יודעת – להרעיב, להמית ולהפציץ את אלה שבצד השני.

נגד דברים אלה עולה מעומק הלב הזעקה: איך אפשר שלא להגיב בכל הכוח על זוועות חמאס? הטענה היא חדה: בלי תגובה ברוטאלית ועוצמתית, לא נצליח לשים קץ להתקפות הנפשעות מצד אלו הבזים לכללי המוסר של המלחמה. אם להשגת הרתעה נחוץ נקם של שפיכות דמי נקיים, נזהם את ידינו אבל נציל את נפשותינו ואת נפשות עוללינו וטפנו.

אבל אחרי הזעקה, עולה השאלה הפשוטה: האומנם ברור, או אפילו צפוי, שמעשינו ישימו קץ לפשעי הטרוריסטים? הניסיון ההיסטורי מלמד כי בדרך כלל נקמה גוררת נקמה, ופגיעה באזרחים ובילדים מעוררת עוד זעם וממלאת שוב את שורות הלוחמים והטרוריסטים.

כללי טוהר הנשק של צה"ל קובעים בבירור שאין לפגוע בכוונה בבני אדם שאינם לוחמים ואינם מעורבים, ובוודאי לא בחסרי ישע. כך דורש גם החוק הבינלאומי. כך מלמדת גם המסורת היהודית: כל אדם נברא בצלם, וכל נפש היא עולם מלא. הפיתוי להפר את הכללים שעליהם אנו אמונים הוא גדול: הדחף לנקום והכמיהה להשיג הרתעה ו"הכרעה" הם רבי עוצמה, והם יונקים מן הזעם המוצדק כלפי אויבים שאינם חיות אלא גרוע מכך, בני אדם שבחרו בדרך הרשע והתועבה. האם זאת תהיה, חלילה, גם הבחירה שלנו?

פגיעה מכוונת בחפים מפשע היא גם פגיעה במבצעיה. הם עלולים לאבד את עולמם, להיעשות חלולים מבפנים. כי איננו יכולים לפגוע מבלי להיפגע; איננו יכולים לשלול מהזולת החף מפשע את חייו מבלי שנשלול משהו מקיומנו.

  • המאמר פורסם לראשונה באתר ynet

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics