לפני יותר משלושים שנה ניצבו אל מול מסך הברזל מפגינים יהודים ברחבי העולם, במיוחד בארצות הברית ובישראל, וקראו את הקריאה המרגשת "שלח את עמי". נדמה שדווקא מאז שנפל המסך וגלי עלייה שטפו את מדינת ישראל, שכחה החברה הישראלית את הסיפור הסובייטי היהודי. לא פלא, זה סיפור קצת שונה מאלו שאנחנו רגילים אליהם. זהו לא סיפור על מסורות ייחודיות שנשמרות ומתפתחות לאורך השנים, אלא סיפור על מחיקה: מחיקה של כל סממן יהודי או זהות יהודית כדי להצליח לקיים חיים סבירים תחת שלטון קומוניסטי. מחיקה שנכפתה על יהודים ובאה לידי ביטוי בכך שנדרשו לשנות את שמם ואת לשונם. מחיקה שכמעט ואי אפשר היה להתנגד לה.
במשך דורות הלכו ונסגרו המוסדות היהודיים, הוטלו הגבלות על ברית מילה ולימוד יהדות ועברית, לא הותרה תנועה למדינות אחרות והקשר עם קהילות יהודיות אחרות נותק. ולמרות כל זאת, המשיכו המוסדות הסובייטים וגם החברה הכללית לדעת מי יהודי, וככאלה נחשבו גם אנשים שאביהם יהודי ואימם לא. אדם שנחשב כיהודי עלול היה לקבל יחס שלילי בקבלה לתנועת הנוער ("קומסמול") ובעקבות כך לזכות ברישום שלילי בתיק הלימודים האישי שלו. למעשה, עתידו של אדם נקבע אפריורית על פי יהדותו. אני מכירה אישה שבחרה לקבל אישור רשמי – אך שקרי – שאביה היהודי הוא לא אביה, כדי שתוכל להתקדם בעבודה. כולם ידעו מי "ייברי" ומי "ז'ידובקה". משמעות של זיהוי כזה הייתה יריקה בפרצוף או מכתב אי-קבלה לאוניברסיטה.
יילך משרד הפנים וילמד ממי הוא מבקש להמציא מסמכים על יהדותם: מאנשים שהגיעו לישראל כפליטים, אנשים שנאלצו להסתיר את יהדותם ולמחוק את רישומה במסמכי מדינת המוצא שלהם
תחת משטר כזה השתנו הדורות. המחיקה הפכה למצווה, שכן היא אפשרה את הישרדותו של הדור הבא. במקומות שבהם יד השלטון הייתה רכה יותר, נשתמרו מנהגים יהודיים מסוימים, והיו אף התארגנויות מחתרתיות כמו תנועת "מחניים", שקיימו חיים יהודיים בסתר. אולם הרוב הלך ואיבד את הסממנים היהודיים, שלא מרצון ומבחירה.
עתה מתברר, בעקבות חשיפתו של יאיר אטינגר, כי רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים מערערת, פוסלת או מעכבת רישום של כ-2,000 ישראלים דוברי רוסית כיהודים, למרות שהוריהם יהודים ורשומים ככאלה.
אני מעיינת בדבריו של יעקב יוסיפוביץ קאזאקוב, יהודי מוסקבאי הכותב לסובייט העליון ומצהיר שהוא מוותר על אזרחותו הסובייטית. מכתב זה מבטא את קולם של רבים, שמיעוטם הצליח לעלות ארצה בשנות ה-70:
אני, יעקב יוסיפוביץ קאזאקוב, יהודי, יליד 1947, גר ברחוב טרטייה-אינסטיטוסקיה 6, דירה 42, מוסקווה […] מוותר על אזרחותי הסובייטית ומרגע מסירת הודעתי הראשונה על ויתורי על אזרחותי הסובייטית, כלומר החל מ- 13 ביולי 1967, איני חושב את עצמי אזרח ברית-המועצות.
בהמשך מפורטות הסיבות לוויתור:
איני רואה את עמי נחות באופן כלשהו לגבי העם הרוסי, או כל עם אחר, ואינני רוצה להיטמע על-ידי עם כלשהו.
מאחר שבברית המועצות אין כל תנאים לקיומו של עם יהודי, יש להניח ליהודים הרוצים לצאת מברית-המועצות את האפשרות לעשות זאת… כיהודי אני סבור שמדינת ישראל היא מולדתי, מולדת עמי, והמקום היחיד על פני כדור הארץ שבו קיימת מדינה יהודית עצמאית, ואני ככל יהודי אחר, בעל זכות בלתי-מפוקפקת לחיות באותה מדינה. לעם היהודי ישנה זכות משלו למדינה עצמאית משלו…
איני רוצה להיות אזרח של ארץ אשר בה נתונים היהודים להתבוללות כפויה, ואשר בה נוטלים מבני עמי את דמותם הלאומית ואת אוצרותיהם התרבותיים; אזרח של ארץ שבה, במסווה של מאבק בציונות, הושמדו כל החיים התרבותיים של העם היהודי, שבה מדכאים הפצת כל ספרות על ההיסטוריה של העם היהודי, או על החיים התרבותיים של יהודים בחוץ-לארץ בימינו. איני רוצה להיות אזרח של ארץ הנוקטת מדיניות של השמדת-עם לגבי העם היהודי. אם הפאשיסטים השמידו אותנו באורח פיזי, הרי אתם משמידים אותנו כעם. איני רוצה לשתף פעולה בפשע נוסף זה שלכם נגד העם היהודי.
דבריו הנוקבים של יעקב צריכים להילמד בתוכנית הלימודים הממלכתית. השמדה תרבותית זו, שבאה מיניה וביה גם עם פשעים נגד האנושיות, הייתה השמדה כפויה. יילך משרד הפנים וילמד ממי הוא מבקש להמציא מסמכים על יהדותם: מאנשים שהגיעו לישראל כפליטים, אנשים שנאלצו להסתיר את יהדותם ולמחוק את רישומה במסמכי מדינת המוצא שלהם. הפרדוקס חוגג ויחד עמו הבורות.
בשבת שעברה, עוד לפני שהבנתי שגזרה מונחת על צווארי ועל צוואר ילדיי היהודים, ישבתי בנחת ועיינתי בספרים חסידיים. נתקלתי בעדות אישית מטלטלת של הרב שלמה יוסף זוין ז"ל המובאת בהערת שוליים. בספר "סיפורי חסידים" מצטט הרב זווין סיפור על ר' לוי יצחק מברדיטשב, שאותו סיפר לחסידו ה"אוהב ישראל", הרב אברהם יהושע השל מאפטא, ערב מותו.
הסיפור מתאר כיצד הבטיח ר' לוי יצחק מברדיטשב לחסידיו שכאשר ייפטר מן העולם ויגיע לעולם הבא, יברר היכן המשיח ויודיע זאת לעם ישראל. אולם, מספר הרבי מאפטא, כאשר הגיע הרבי מברדיצ'ב לעולם האמת, שמח כל כך להשתעשע עם הצדיקים ושכח את הבטחתו לחפש את המשיח. אולם אני, הבטיח הרבי מאפטא לחסידיו, לא אשכח. על כך מעיר הרב זוין ומספר על שאירע לו עת ביקר בברית המועצות:
כשזכיתי לפני כמה שנים לצאת מעמק הבכא דמתקריא ססס"ר ולעלות לארץ ישראל, והייתי במוסקבה לשם קבלת התעודות הדרושות, וידידים ומכירים ערכו לי שם נשף-פרידה, סיפרו לי אז אנ"ש מעשיה זו [על הרבי מאפטא], ובלשון זו אמרו לי:
הרי אתה יודע, ידידנו הרב, שאנו כאן דוויים וסחופים, גולים ומטורפים, ואין לנו להישען אלא על התקווה שאבינו שבשמים יוציאו סוף סוף אף אנו מתוך ההפכה ויעלנו לארץ הקודש. והנה כל ידידינו שכבר זכו לעלות לשם, והבטיחונו שבבואם לארץ-ישראל לא ינוחו ולא ישקטו עד שימצאו לנו תקנה ויוציאונו מכאן, כשהגיעו לשם עלה להם כמו שעלה להרב מברדיטשב בעולם העליון: השתעשעו ב'היכלות ומדריגות' עד ששכחו אותנו; אבל עליך, ידידנו, אנו סומכים, שלא תשכח אותנו.
בעוונותיי הרבים, גם תקוותם בי לא התקיימה. ודאי חשבו שגם אני 'השתעשעתי' כאן ב'היכלות ומדרגות'. לבי לבי עליהם.
הרב זוין כתב דברים אלה בשנת 1955, ועד יום מותו בשנת 1978 לא זכה לראות את מסך הברזל מתמוטט. הוא חש אחריות רוחנית וחיבור רוחני לאחיו שמעבר למסך הברזל, בברית המועצות לשעבר. כך גם כל אלו שקראו בקול לפני דור וחצי, "שלח את עמי". היום, ילדיהם של אלו הפכו לפקידים בירוקרטיים שכשלו בחטא היוהרה והבורות. הם מבקשים מסמכים היכן שאין בנמצא ולא יכולים להיות בנמצא; הם דורשים הוכחות ואינם רואים את ההוכחה הגדולה ביותר: נאמנותם של העולים לחיים במדינה, בחירתם להיות חלק מהמסורת היהודית, גיוסם לצה"ל תוך כדי סיכון חייהם והחשוב מכל – עדותם שלהם כי הם יהודים.
אך ההבדל בין העמידה מול המנגנון הביורוקרטי של ברית המועצות ובין ההתמודדות עם הסבך שעתה מנסים גורמים בעלי עניין פוליטי להערים כאן בישראל, הוא שליהודים האלה חזר הקול. קולם שוב אינו נבלע במסך ברזל ואינו מוגבל על ידי תקרות זכוכית. תודעתם היהודית אינה זקוקה לשום אישור, אך הם יאבקו אם מישהו יעז לקחת להם אותו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו