עוד יעברו בודאי שבועות מספר עד שתחל התנועה של עוברים ושבים, אך עצם בנין המסלה נגמר, וירושלם עיר הקדש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאים הגדולים, מחברת לעולם ההשכלה בכח הקטור!
"מסלת הברזל מיפו לירושלם", הצפירה, 18 בספטמבר 1892
מבראשית הכל תפור / טלאים טלאים של הסיפור
"שבט אחים ואחיות", מילים: דורון מדלי
יש לי מערכת יחסים מסובכת עם המושג "זהות". כמובן שמילדותי הסובייטית ידעתי שבאופן רשמי ניתנה לי זהות יהודית, זהות שלא בחרתי ולא יכולתי לשנות. אבל "מכונת הזהות הניאו-ליברלית" מבהילה ומשפילה אותי כשהיא מאלצת אותי להשתתף בשוק החופשי של הזהויות.[1]
אל תטעו לחשוב שחופש הבחירה הוא שמפחיד אותי. לא זה העניין. בכל פעם שאני צריך לבחור זהות שמתאימה לי מתוך רשימה מוצעת, אני נמשך לאשר את כל ההצעות, כבנוסח הזוהר הקדוש ("קיימא ולא קיימא", "אתחזי ולא אתחזי"): אני רוסי ולא רוסי, משכיל ולא משכיל, דתי ולא דתי, כן ולא… אני מתקשה בהגדרות קשיחות. אינני רוצה לבחור "כן" וגם לא "לא", אלא ב-ו' החיבור שביניהן.
אני אוהב אירועים שבהם תקופות ועולמות שונים נפגשים ומתמזגים לרגע, כמו שכבות של בד המחוברות בתפרים. הנה כמה מהתפרים האלה, סיפורים קצרים על אירועים-מפגשים שהתרחשו בחיי או בראשי. אולי התפרים האלה יצרו שמיכת טלאים שאפשר לשווק כזהות הדשה, זהות בסגנון סטימפאנק: מסילת ברזל, כוח הקיטור, מכונת תפירה וכדומה. אבל התפרים של השמיכה הזו יקרים לי יותר ממנה עצמה, לכך קראתי לכך "תפרי זהות".
לפני כ-15 שנה הסתובבתי בירושלים עם קבוצה קטנה של חברות וחברי 'סמבטיון'.[2] "אני אראה לכם משהו" אמרה קטיה, ופנינו מהרחובות המוארים אל מסילת הברזל המכוסה עשבים שוטים. בחושך התגנבנו לאורך הפסים אל בניין נטוש. "זו התחנה הראשונה" אמרה קטיה, וכולנו מיהרנו אל הפתחים האטומים ביריעות ברזל כדי להציץ אל תוך הבניין.
אני אוהב חורבות ומבנים נטושים. בדומה לקרעים בבד, הם חושפים את נוכחות העבר שמת בתוך החיים שלנו, נוכחות בלתי אפשרית ואולי מגונה. אבל בפעם הזאת העבר הנחשף לא היה כל כך זר לי. פתאום הכה בי שפסי הדשא והבניין הנטוש הם הם שרידי מסילת הברזל מיפו לירושלים, זו שבסוף המאה ה-19 כל העיתונים בעולם כתבו עליה. אני כבר מכיר את המסילה הזו ממחקר שסיימתי לאחרונה, שעסק בתנועת הסובוטניקים. הסובוטניקים היו איכרים רוסים שקראו את התנ"ך באופן "לא נכון" והפכו ליהודים. גם את העיתונים הם קראו "לא נכון", והידיעה על בניין מסילת הברזל שולבה בתודעתם עם הנבואות המקראיות על ביאת המשיח.
הם קמו ממקומותיהם על גדות הוולגה, עלו לארץ ורתמו את כוחם וכישורי עבודת האדמה שלהם להקמת החקלאות היהודית בפלסטינה. החדשות על מסילת הברזל היו מעין טריגר לעלייתם ארצה. זו הייתה התגלית הקטנה שלי שהייתי גאה בה. ניסיתי לספר על כך לחברים שלי אבל הם היו שקועים בהתבוננות סביב.
כעת גם אני עליתי לארץ, והדירה שלי נמצאת ליד מסילת הרכבת הישנה, שהפכה מאז לפארק מודרני. אני אוהב לטייל בפארק הזה ולקרוא את הכתובות החרוטות על דוכני הברזל שלאורך הטיילת: "וצ'יף צ'יף צ'ף הקטר נשף ותיק תיק תק הגלגל דפק ואז הפסים זה לזה אמרו…"; "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת, בין כל הבחורים אותך אני אוהבת…" ועוד ועוד. מסילת הברזל הופכת לנתיב האישי שלי להתמודד עם המעבר לכאן ולהתמקם בירושלים. כמו חוט חזק, היא תופרת ומחברת את חווית העלייה שלי עם המחקר שעשיתי ברוסיה, אולי בשאיפה שהסיפור שלי יצטרף לשירים ההם, החרוטים בברזל.
אני יושב בפובליצ'קה (הספרייה הלאומית הרוסית) על הפונטנקה ומדפדף בעיתונים ישנים הכרוכים בחוברות עבות וכבדות. אוסף חומר לדוקטורט שלי על תנועת הסובוטניקים. בסוף המאה ה-19, מאז הקמת "מיסיון פנימי פרבוסלבי לתעמולה נגד הפילוג והכתות" ברוסיה, הסתובבו כמרים מיסיונרים בכפרים, כמו אתנוגרפים, לראיין את מנהיגי הכתות המקומיות. הדיווחים המפורטים על משלחותיהם פורסמו ב"ביטאונים האפארכיים".
הדיווחים הללו די משעממים לקריאה. רק לפעמים בתוך הטקסט החדגוני אני מבחין בניצוצות של פרטים חיים. הנה, הכומר בלסקי מתלונן ב-1885:
בראיון התנהגו סמיון גראצ'ב ופיוטר פרוטופופוב, מובילי הסובוטניקים, בצורה מגונה וחצופה ביותר. הם לא הקשיבו להסברים של האורתודוקסים, הקריאה מהתנ"ך הופסקה ללא הרף בצעקותיהם ובקריאותיהם על עניין עלייתם הקרובה לירושלים.
סמיון גראצ'ב זה עלה אצלי לאחרונה בחומרים לצד אגפון קורקין, מייסד משפחת קורקין המפורסמת בישראל. יחד הם ייצגו את הסובוטניקים בראיון שערך הכומר בלסקי ב-1876 בכפר סולודניקי שעל הוולגה התחתונה. באותה עת עדיין לא ידעתי שעוד עשר שנים אגיע לשם עם קבוצת ישראלים – צאצאי קורקין, פרוטופופוב ואחרים – המחפשים את שורשיהם הרוסיים. הם יתכנסו בחורבות הכנסייה המקומית כדי לדון במסורת שעוברת במשפחה על ייהוד אביהם, אגפון קוראקין: הוא כיהן כדיאקון בכנסייה הזו, ופעם טיפס על מגדל הפעמונים ושם שמע בת קול המצווה עליו להתגייר.
אבל עכשיו, בספרייה, אני מתחקה אחר הדיווחים המיסיונריים ומחפש סיבות אחרות שגרמו לעליית אבותיהם של אותם ישראלים. אני מגלה שהסיבה אינה בת קול מן השמים אלא התאמות שמצאו אותם אנשים בין הטקסט המקראי למציאות: צירופי פסוקים ומעשים, חדשות ונבואות. צירופי מקרים הללו, שעליי לחפשם בתוך ים דיווחי המיסיונרים, מעוררים השראה גם בי.
כאן מופיע גראצ'ב שוב:
הסופרים העיקריים מבין המתייהדים בסולודניקי הם האחים סמיון ודמיטרי גראצ'ב. הם התקבלו ליהדות על ידי הרב הרוחני של אסטרחאן. סמיון קיבל את השם שמול, ודימיטרי – אברום.
והנה שוב: שמול כתב לרוטשילד, וביוני 1892 קיבל תשובה ממזכירו הרב ליובצקי. הכומר המיסיונר טיפלוב תפס את המכתב ופרסם אותו בדו"ח שלו. "אם אתם מסוגלים לקנות קרקעות בפלסטינה מכספכם הפרטיים", כתב מזכירו של רוטשילד לכפר סולודניקי, "אנסה להשיג לכם את תמיכת פריז. נא לא לכתוב לי ברוסית, אלא בעברית או בז'רגון". יופי! הצטלבות של הגיבורים הקטנים של המחקר שלי עם הגיבורים של הסיפור הגדול – רגע יפה וחשוב עבורי.
והנה עוד משהו מעניין: בזמן ששמול גראצ'ב כתב לרוטשילד, אחיו אברום "חיבר מכתב לבני אמונתו ו'שיר חגיגי לחירות עמנו', הדפיס אותם על הקטוגרף והחל לפזר ולשלוח אותם לכל מקום". אחד ההדפסים נפל לידיו של הכומר טיפלוב ומסיבה לא ידועה הוא מצא צורך להעריך את טיב הדפוס של הגיליון:
דיו ליטוגרפי – גוון זהוב. העמוד הראשון מסומן בספרה 1, ובשני – עיטורי השוליים. בצד שמאל יונה אוחזת במקורה ענף זית, ובצד ימין, בין שלושה עצים, באר במסגרת עץ (сруб) ומנוף להעלאת מים (журавец). שם המחבר אברום גראצ'ב מופיע באקרוסטיכון, וכדי שקוראים חסרי ניסיון ישימו לב לכך, למעלה ולמטה מצוירות ידיים המצביעות על האותיות הראשונות של שורות השיר.
כמיסיונר מנוסה הבין טיפלוב כי העיקר אינו העיטורים הללו, בסגנון עממי, אלא משהו אחר:
במכתב ובשיר, כל הכוח נמצא בציטוטים שהעלה גראצ'ב. כדי להראות את השיטה שבה מפרשים הסובוטניקים את נבואות התנ"ך, הבה נסתכל בציטוטים לגבי מסילת הברזל מיפו למושב היהודי הראשון.
וואו! כאילו טיפלוב, בעקבות הסובוטניקים, קרא את הנבואות העתיקות כמדברות על מסילת הברזל החדשה! לאן נעלמה החשיבה ההיסטורית שלו? כך או כך, הטיעונים ההיסטוריים של מיסיונרים משכילים לא שכנעו בדרך כלל את האיכרים שהסתמכו באופן בלתי-אמצעי על כתבי הקודש. טיפלוב ידע שאין מה להתנגד למדרש של סובוטניקים אלא עם "אנטי-מדרש" משלו:
"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ" (ישעיה לה ח) – אם כתוב כאן על מסילת הברזל, אז 1) האם רק יהודים ומי שנימול במנהג היהודי רוכבים עליה, אך ערלים אינם יכולים לרכוב? 2) מדוע רוכבים עליה, אך אינם הולכים, אם הנבואה אומרת: 'יַעַבְרֶנּוּ', 'הֹלֵךְ דֶּרֶךְ'?
"וְשַׂמְתִּי כָל הָרַי לַדָּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן" (ישעיה מט יא) – האם מסילות הברזל בנויות בכל מקום, בכל הרי פלסטינה? האם בכל מקום המסילות הללו עולות מעל ההרים, אך אינן נוקבות את ההרים?
"וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת" (ישעיה נח יב) – יש לקומם דברים שנים שהתקיימו מקודם, אבל האם התקיימה מסילת הברזל לפני השבי הבבלי או הרומי?
למה אכפת לי מהטיעונים המוזרים הללו שהעלה הכומר טיפלוב? אינני יודע. אולי משום שמתגלה בהם – וגם בגיליון של גראצ'ב –כוח הצירוף והחיבור הממשי של טקסט ומציאות, הכוח שמסוגל להתנגד אפילו לחשיבה היסטורית ובכך לתקן את העולם.
"מהנדס מנוסה בנה מסילת ברזל למושבה הראשונה מהעיר יפו הזאת שליד הים, והציעו לארגן מסלול לכל מקום", כתב גראצ'ב ובסוף המשפט הזה רק הוסיף הפניות לשלושה פסוקים מישעיהו. בצד השני של הגיליון מופיע שירו, המורכב מפסוקי הכתובים, בתרגומם לרוסית. הפסוקים ברוסית שונו רק במעט כדי לשקף את שם המחבר ולהפוך את השילוב ביניהם לשיר בפני עצמו.
בצד אחד – קול המחבר עם הפניות לפסוקים, בצד שני – קולם של הפסוקים עם 'הפנייה' למחבר. טקסט מופשט וחיים מוחשיים ביחד, כמו שני צדדים של אותו דף. שמתי לב לסימטריה הזו רק לאחרונה, כשהכנתי שיעור לקבוצת הלימוד הרוסית בבית המדרש 'אלול' בירושלים. כנראה אני עדיין לא מוכן לדבר בעברית על מה שלמדתי מהסובוטניקים הרוסיים של המאה ה-19.
שנת 1990, השנה האחרונה לקיומה של ברית המועצות. אנחנו יושבים ליד שולחן ארוך במתחם תיאטרון הסטודנטים של המכון הפוליטכני של לנינגרד ועמלים להבין את הפירושים שונים לפסוק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". איליה דבורקין אמר לנו שמה שאנחנו עושים נקרא "בית מדרש".
אנחנו אנשים בגילאים מגוונים ובעלי השכלה שונה, יהודים (וגם לא ממש יהודים) סובייטים שהגיעו לאוניברסיטה היהודית של לנינגרד כדי ללמוד משהו על היסטוריה יהודית ויהדות. רק מעטים מאיתנו יודעים לקרוא עברית, ורובנו מקשיבים לקריאה ולתרגומים ושואלים שאלות. אני כבר מכיר את האותיות ומנסה לעקוב אחר הקריאה. בידיי 'מקראות גדולות' לספר בראשית, ספר ישן עם שדרה קרועה ודפים מתפרקים, כמו ברית המועצות המתפרקת ומתפוררת לנגד עיניי.
אולם בעצם, אין כל קשר בין תוכן הספר לבין מה שקורה בחוץ. הנה, רש"י שואל: "מה טעם פתח בבראשית", וקשה לדמיין שאלה רחוקה יותר מהדאגות היומיומיות שלנו. מוצרים נעלמים מהחנויות: סוכר, או גרביים, או מלח, או גפרורים. אלכוהול ומוצרי מזון בסיסיים נמכרים באמצעות קופונים. אני כבר לא עובד במכון מחקר ממלכתי, אלא ב'קואופרטיב' פרטי; המשכורת שלי גדלה כמה פעמים, אבל הכסף הזה הופך חיש קל לכלום. כבר אין שום דבר רגיל וקבוע בעולם הסובייטי, שהיה עד אתמול כל כך חדגוני ושגרתי.
אני מופתע ממה שקורה סביבי, הפתעה שקיבלה ניסוח מדוייק מאוחר יותר על ידי אלכסי יורצ'ק, בכותרת ספרו מדהימה "הכל היה לנצח עד שהיה לא עוד". איבדתי את הנצח הסובייטי, נצח שממנו נהגתי להתרחק ומפניו למדתי להסתתר בספרות ובאמנות, בעבודה מלהיבה ובפרטיות. אולם כעת אני מחזיק בידיי נצח אחר, שמטבעו רחוק ממני – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". אותיות עתיקות על נייר ישן מצהיב. אני מאמין שהנצח הזה לעולם לא יהפוך ל"לא עוד".
האם הפכתי לדתי באותו רגע? ממש לא. פשוט ראיתי מערכת מופשטת של סימנים, כמו מתמטיקה, שהתגלתה לי בפסוק הזה עם פירושיו. זיהיתי את נצחיותה המערכת הזו לפי המרחק וההפרדה בינה לבין כל מה שיש כאן ועכשיו. גם אם הספר שבידיי יתפורר לגמרי כמו ברית המועצות, מערכת האותיות תישאר. אחר כך למדתי שהמהר"ל קורא למערכת הזו "נבדלת" ומסביר שהיא "אינה תחת זמן", אבל באותו רגע הרגשתי זאת סתם כך.
אחר כך התחלתי להתעניין כיצד ההפשטה של המערכת הזאת הופכת גם לבטון ובאילו דרכים נשים ואנשים משתמשים בה כדי ליצור את עצמיותם ואת התרבויות שלהם. אבל עוד לפני כן, כבר באותו רגע, ידעתי היטב איך משתמשים בהפשטות מתמטיות ובאילו דרכים הופכים אותן לבטון, שהרי המקצוע שלי היה 'מתמטיקה שימושית'.
אם הנצח הסובייטי רדף אותי, אז במקרה של הנצח הטקסטואלי – אני רדפתי אחריו. אולי, כך אני חושב היום, זה מפני שנשארתי אדם סובייטי (או אנטי-סובייטי, לא משנה) שזקוק לנצחיות כדי לברוח ממנה (או לרדוף אחריה, לא משנה). נזכרתי ברגע ההוא של פגישתי הראשונה עם "בראשית" כאשר חנה, מנחת הסמינר שלנו במכון הרטמן, שאלה אותי על אופי המשיכה שלי לסובוטניקים: האם זו השוליות שלהם בחברה הרוסית? המשיכה שלהם ליהדות? לארץ? האם זו האחרות? אני לא בטוח שזכרון אותו שולחן ארוך הוא התשובה המלאה לשאלתה. אבל התחלתי מבראשית.
שנות השבעים של המאה הקודמת. אני על רכבת שנוסעת לקווקז, שם מחכים לי החברים שלי ממועדון הסטודנטים לטיולי הליכה משותפים בהרים. אני מעשן במסדרון עם שכן אקראי, מוזיקאי המנגן בחתונות. הוא שואל פתאום מה הלאום שלי, ואני בקושי מסתיר את החרדה ועונה: יהודי. הוא מהנהן ושואל שוב: למה אין לכם שום דבר לאומי? כשניגנתי בחתונות יהודיות לא ראיתי שום מאכל יהודי מיוחד על השולחנות אלא כריכים עם קוויאר אדום ושחור (הוא צוחק). לכל אומה יש את האוכל שלה בחתונה, ואתם? באמת זה קוויאר? (חיוך).
כמעט ואמרתי לו שאת ה"דברים הלאומיים" שלנו אי אפשר לשים על השולחן, אבל טעמם מוכר לכל אחד מאיתנו: זוהי החוויה של להיות שונה מכולם; החותמת "יהודי" בדרכון; חוסר היכולת להתקבל לאוניברסיטה המתאימה לך ולעבודה שאתה רוצה בה. אולם נראה היה שקשה יהיה לי להסביר את הדברים הדקים הללו לבחור הנהנתן והפשוט, אז לא אמרתי כלום.
עשרים שנה מאוחר יותר שמעתי מפרופ' צבי גיטלמן את המושג שטבע "התרבות הדקה", המנוגדת ל"תרבות עבה", שיש לה ביטויים מוחשיים כמו שפה, מנהגים, מאכלים ולבוש. את הזהות היהודית ברוסיה ואוקראינה הגדיר גיטלמן כענין של "מוצא, לאום רשמי ותחושת שייכות סובייקטיבית שלא מתגלה באופן פומבי אלא מורגשת באופן פרטי". לדבריו התרבות הדקה כל כך היוותה בעיה גם ל"שומרי הסף של המועדון היהודי" – אלו התקשו לקבל פנימה יהודים פוסט-סובייטים בלי להפנות עורף לכללי הקבלה למועדון שלהם כפי שהתעצבו עד כה.
נפגעתי מהמילים האלה והפעם לא שתקתי. כתבתי מאמר בשם "בחיפוש אחר יהודי רוסי" כדי לחשוף את הדבר המוחשי שכן היה ליהודי ברית המועצות. כמובן, לא היו אלה מאכלים אלא אלמנטים רוחניים ודקים יותר.
בעצם, היום נראה לי שמי שנולדו ב"תרבות הדקה" הפוסט-סובייטית מצאו בכל זאת את המאכל שהוסיף "עובי" לתרבותם – "לאטה דלעת", שהתפרסם מיד ונתן לעלייתנו את השם "עליית דלעת". הייתי רוצה לסיים את הסיפור במשפט: "בפעם הראשונה בחיי שתיתי לאטה דלעת במקום שהסיסמה שלו היא מפגש של אוכל ותרבות, והמקום הזה הוא מתחם 'התחנה הראשונה' בירושלים". אבל זה לא כך באמת. עדיין לא שתיתי.
[1] למונח זה, ראה: Leve Lauren, “Identity”, Current Anthropology 52 (4) (2011), 513–35.
[2] 'סמבטיון': קהילה לא פורמלית שאספה תחת כנפיה מדענים ואמנים, ילדים ומבוגרים מרוסיה, אוקראינה, בלארוס וישראל ללימוד משותף של התרבות היהודית והעולמית.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
