בשנת 1980 הגיחה נשמתי לאוויר העולם בגוף של תינוקת סובייטית.
נולדתי להורים סובייטים טיפוסיים, אב מהנדס, דוקטור למדעים בהשכלתו ממוצא אוקראיני, אם מורה למתמטיקה ממוצא רוסי, שניהם אתאיסטים מוחלטים ומאמינים ברעיון של מדינת ברית המועצות חזקה וחמש עשרה רפובליקות אחיות כעם וכאומה אחת.
לא היה שוני מהותי בין הוריי לבין כל שכנינו בבניין החדש והאפור בן תשע הקומות בשיכון הסובייטי טיפוסי, בעיר הסובייטית הטיפוסית שבגבולות הרפובליקה האוקראינית.
הלכתי לגן סובייטי ובו גננות ללא טיפת הבעת חיבה ואהבה לילדים, בית ספר סובייטי ובו לכולם לבוש אחיד, תיק בית ספר אחיד, ציוד אחיד וכמובן סיכה עם דמותו של לנין ומאוחר יותר עניבה אדומה שדרך קשירתה אני זוכרת עד היום. ככה בחיים הטיפוסיים, הנינוחים ורגועים האלה, שנתנו סוג של ביטחון קיומי: "אנחנו כמו כולם שווה אנחנו בטוב". שום דבר לא סימן סוד.
חייתי בשלווה מוחלטת עד ליום ההוא בגיל 9, כאשר הילדה הסקרנית שהייתי החליטה לעשות סדר במגירת המסמכים ומצאה בתוכה המון חפצים משפחתיים מעניינים: מדליית זהב על סיום בית ספר, תעודת הצטיינות על סיום האוניברסיטה, מסמכי חברות במפלגה הקומוניסטית, עשרות מדליות של סבי על תרומתו למדינה בתחום התעשייה, תעודות לידה, תעודות נישואין, תעודת זהות של אבא, תעודת זהות של אמא, תעודת זהות של סבתא… רק רגע… מה ראיתי עכשיו… תעודת זהות של סבתא … פחות חשוב מדוע היא נמצאת כאן יותר חשוב מה כתוב שם… מילה שלא נמצאת באוצר המילים שלי… והמילה הזאת "יהודיה". מה זה יהודיה?
הייתי ילדה חכמה ואינטליגנטית ממשפחה משכילה, הכרתי אומות ועמים רבים, מארגנטינאים בדרום אמריקה ועד לאסקימואים בצפון, כולל כמובן את העמים האפריקאים, האירופאיים ואסיאתיים רבים, אך לצערי הרב עד לאותו רגע על היהודים לא שמעתי. לאחר המתנה לא ארוכה כאשר מחשבות וניחושים רצים בראש, פניתי לאמי וקיימתי עמה את הדיאלוג קצר הבא:
– אמא, אני מצאתי תעודת זהות של סבתא סוניה, כתוב שם בסעיף הלאום יהודיה, מה זה אומר? (שאלתי בתמימותי וציפיתי לתשובה מורחבת)
– ילדתי היקרה, את לא היית אמורה לראות את המסמך הזה, אבל אם כבר ראית מוטב שתשכחי וגם לא תספרי לאף אחד בסביבתך ובסביבתנו, זה יהיה לטובתך. יהודים זה עם וזה כל מה שאת אמורה לדעת.
לא קיבלתי מענה והתבקשתי לא לחקור ולעלות את הנושא לדיון חוזר. הנושא נשכח.
חלפו לא כל כך הרבה שנים והמצב השתנתה ללא היכר. בקיץ 1991 דודי המתקדם – כמובן משכיל גם הוא, דוקטור לפיזיקה גרעינית – הגיע ממוסקבה לביקור בעיר ושאל את דעתי בעניין ה'פוטש', המהפכה המתקיימת בימים האלה, האם אני בעד או נגד שינוי המשטר ומה אני חושבת על המצב. שמחתי על הקרדיט שניתן לי בהבנה הגיאופוליטית, יחד עם זאת בתור ילדה בת 11 לא ממש התעניינתי וראיתי השפעה על החיים הפרטיים שלי מחילופי שלטון במוסקבה הרחוקה.
השינויים הגיעו הרבה יותר מהר ממה שציפיתי. לא די שמאותו רגע לא חיינו יותר במדינת ברית המועצות הגדולה והעוצמתית בעולם, אלא במדינת אוקראינה החדשה, העיר שלנו חזרה לשמה המקורי שלפני המהפכה הקומוניסטית ולא הייתה קרויה יותר על שם אחד המנהיגים של המפלגה; פסלים של לנין הופלו ברוב חלקי העיר. בבית הספר אמרו שלא חייבים יותר לבוא עם העניבה האדומה, למרות שאני ועוד כמה ילדים המשכנו ללכת עוד קצת כחלק מהיאחזות במשטר הקומוניסטי הישן, פן לא באמת נגמר ומה היה לנו רע במשטר הקודם שדאג לכל התנאים הסוציאליים כאשר כל אחד נתן לפי יכולתו וקיבל לפי צרכיו.
היה עוד שינוי אחד מינורי לכאורה, אך משמעותי עבורי – דודה אידה, קרובת משפחה רחוקה, מכרה את רכושה ועזבה לישראל. אימי שאלה בצחוק אם גם אני מעוניינת? הרמתי גבה לנוכח האינפורמציה החדשה וכאן לראשונה קיבלתי הסבר מאד לקוני אך יותר מפורט ועולה על הדעת מפעם הקודמת מלפני שנתיים בדבר העם היהודי, הקשר של העם היהודי לישראל והקשר לאבא שלי ודרכו אליי.
ככל שהזמן הלך והתקדם נושא היהודי נפתח לדיון יותר ויותר, ככה שבגיל 15 עבורי לנסוע למחנה קיץ של הסוכנות היהודית ולפגוש שם ילדים "יהודים או חצי יהודים או רבע יהודים" רובם כמוני שלא הכירו ולא ידעו דבר על יהדותם, היה טבעי לחלוטין.
במחנה הסיפורים על מדינת ישראל הצעירה והמתקדמת היו מעניינים אך המפגש הראשוני עם יהדות, לא נתן לי מנוח. בחגיגת ראש השנה מאולתרת כדי להמחיש לחניכי המחנה את המסורת היהודית נאמרו בין היתר שני משפטים הרגילים של סדר ראש השנה "שנהיה לראש ולא לזנב" ו"שנהיה מלאי מצוות כרימון".
אלו היו שני משפטים מהפכניים מבחינת המוח הסובייטי שלי. לא הפסקתי לשחזר אותם בראשי, פן אשכח, הם היו כאנטיתזה לכל מה שהכרתי והחינוך שקיבלתי. התייחסות פנימית לנפש וגם למעשים חיצוניים בו זמנית. הרבה רבדים ומשמעויות מצאתי בשני משפטים פשוטים כל כך. הרגשתי שמצאתי את הגישה שלי לחיים, תיאוריה שלמה שאני משתוקקת להכיר אותה מקרוב יותר.
אחרי המחנה, הכל זרם מאד חלק, הגיע החיבור אל המועדון הנוער של הקהילה היהודית בעיר, בה מנהל המועדון אמר "למה שלא תקחו לעצמכם שמות יהודיים". האמת לא הרבה זרמו, אני דווקא כן. בואי נראה אילו שמות יהודיים אני מכירה בכלל. לסבתא שלי היהודייה קוראו סוניה ואמת שגם באופן מוזר גם לאמא שלה בשמה הסובייטי קראו סוניה. עוד סוניה במשפחה זה קצת מוגזם ומיותר וגם לא מתחבר. מה יכול להיות מקור להשראה? תנ"ך כנראה.
מה יש לנו שם? שרה, רבקה, רחל, לאה, דינה. דינה נשמע כמו שם שיכול להשתלב בתרבות הפוסט סובייטית אבל "לא יושב עליי". על אף הגורלה התנ"כי היותר קשה, השם לאה נשמע לי הרבה יותר מתאים וגם דומה לאולה שמי המקורי. אז שיהיה לאה. רגע ומה עם שם משפחה? לשם משפחה דובינסקי יש שורשים יהודיים אבל לא מספיק. אקח שם משפחה של סבתי. אוקי. יש לי את זה, מעכשיו תקראו לי בבית ובקהילה היהודית לאה טנטלר ואחר כך יום אחד כשאגדל נראה כבר מה נעשה עם השם הזה.
באותה שנה ממש, תוכנית נעל"ה התלבשה על הרצונות שלי כמו כפפה ליד, היא סיפקה מחד את חוסר הרצון של הוריי לחשוב בכיוון של עלייה לישראל ומאידך את הרצון שלי להגיע לישראל באופן מיידי. כמובן לקח זמן ומאמצים לשכנע את הוריי לשחרר את ביתם למדינה זרה בגיל 16, אך בסופו של דבר זה עבד.
המטרה הייתה להגיע לפנימייה דתית, לעבור גיור ולהפוך ליהודייה כשרה כהלכה כמה שיותר מהר, אך התוכניות לא תמיד עובדות כפי שאנחנו מתכננים. הגעתי לישראל אך לא לפנימייה דתית, רעיון הגיור נדחה לתקופה. הניסיון השני היה בצבא, אי שם לפני שנות האלפיים וטרום עידן תוכנית נתיב לגיור. המפקד הראשון שלי בחיל האוויר אמר שלעבור גיור בצבא זה לא אפשרי, הרב הצבאי הראשי לא בעד תהליכים כאלה בתוך צה"ל. המפקד השני דווקא היה נחוש יותר לעזור לי אך מערכת זו מערכת. הוצע לי לנסוע לתל אביב לצורך לימודי גיור, אך אם נזכור ששירתתי במצפה רמון, הדרך הלוך ושוב ביום אחד פעמיים בשבוע במשך תקופה של שנה, נשמעה לי יותר לכיוון של סיוט מתמשך. וויתרתי גם בפעם הזאת על רעיון הגיור.
בתום השירות הצבאי, שנה ראשונה ללימודי התואר הראשון באוניברסיטת בר אילן, הכוכבים הסתדרו באופן מפתיע ושיעורי גיור השתלבו בצורה מושלמת בלוח זמנים הצפוף בין השיעורים האוניברסיטאיים והעבודה הסטודנטיאלית. כל כך מושלם שאמרתי לעצמי "יש השגחה בעולם הזה".
האם הרגשתי יהודייה לפני, במהלך או מיד לאחר הגיור? אני כן, אך הסביבה תמיד מצאה דרך לערער את ביטחוני. אם היו אלו הבחורים שיצאתי איתם והם או הוריהם אמרו בסתר ליבם "בחורה טובה, אבל לא יהודייה", או אם היו אלו עובדי חנות מרכול בבני ברק שדאגו להזכיר לי שלהיכנס לתוך המרכול במכנסיים ועם מרפקים חשופים זה לא יהודי מספיק, וזה עוד בדיוק ביום שטבלתי במקווה והוכרתי על ידי שלושה דיינים כיהודייה כשרה (אך לא, באותו יום ובשום יום אחר לא היה כתוב לי על המצח יהודייה). אנשים זרים לא פעם דאגו לומר לי ועליי "רוסייה" כי אם נשים דברים על השולחן, ככה אני נראית אין מה לעשות ותגידי תודה אם לא שמעת צמד מילים "רוסיה זונה" כפי שהיה נהוג לפנות לבחורה או אישה ממוצא סובייטי בשנות התשעים.
פעם אדם יחסית קרוב אליי, אך ספקן אולי לגבי יהדותי, שאל אותי שאלה כנה: "אם יש לך שורשים יהודיים, מדוע אף אחד ממשפחתך לא נספה בשואה?". "שאלה טובה, לא יודעת" חשבתי לעצמי. זאת אומרת, אני יודעת מה הציל את הסבים שלי אך לא מעבר לכך.
עוד לפני כן, בשיעור על פוגרומים בכיתה י"ב שאלתי את עצמי את אותה שאלה: "אם יש לי שורשים יהודיים איך זה קרה שאף אחד ממשפחה שלי לא נפגע מהפוגרומים ומשום עניין יהודי אחר"; "האם באמת יש לי שורשים יהודיים"; "האם באמת יש לי דם יהודי". מן חוסר ביטחון שכזה בעצמי, בשורשים שלי.
שנים רבות לאחר מכן, בעבודת שורשים של בני הבכור, הצלחתי להזיז את כל ענייני היום הדחופים ולהתפנות לנושא חקר השורשים היהודיים שלי יחד עם בני משפחה הרבים שמצאתי פתאום. יחד הצלחנו ללכד קבוצה מגובשת, להגיע לארכיונים, וללקט פיסה אחר פיסה את פאזל של משפחתינו המורכבת בערך עד שנת 1850. מה שמצאנו מחד לא היה גילוי מפתיע מאידך זה היה מרעיש מאוד מבחינתנו ומבחינת תפיסת עולמנו כמשפחה.
מצד אחד של משפחת טנטלר מצאנו שטייטל חסידי בבלארוס, גבול ליטא ולטביה, שם החיים התנהלו כמו בבני ברק של היום, עם אותם שמות ומנהגים.
מצד אחר של משפחת שולמן, סבא של סבתי גרש שולמן אכן נהרג בפוגרום נוראי, בשנת 1919, בזמן שקבוצה של אנרכיסטים מגדודי מכנו נכנסו ליישוב יהודי שהתגורר. את הרכוש הם לקחו, את חיות משק שחתו, את הנשים אנסו, ואת הגברים אספו בתוך מבנה בית הכנסת נעלו את כולם ושרפו חיים… סבתי, נכדתו של גרש, אחרי שנים ניסתה למצוא שרידי היישוב, אך לא נשאר זכר ממנו.
הבת של גרש שולמן ניצלה בזכות כך שהתחתנה עם ויהודי חבר במפלגת בונד. הם חיו בישוב מעורב של יהודים וגרמנים אותו האנרכיסטים לא העזו לשרוף ולהשחית. גם בשואה, כעשרים שנה אחר כך, הם ניצלו אך בני ובנות דודים ואפילו אחים שלהם לא. מעבר לכך, כשחזרו העירה אחרי מלחמת העולם השנייה גילו ש- 12,000 יהודי העיר שנשארו שם נרצחו בגיא הריגה. האם אפשר להאשים אותם שאחרי מה שעברו, שמרו את המינימום הנדרש מבחינת המנהגים, לא התעקשו להעביר את המסורת היהודית לילדיהם ונכדיהם ונתנו להם להיות אזרחים סובייטיים מן המניין?
אני נולדתי 61 שנים לאחר הפוגרום ההוא, בו נהרג גרש שולמן סבא רבה שלי. 61 שנים תקופה זניחה על רצף היסטורי אך מספיקה כדי לרצות למחוק את הזהות היהודית ולהיטמע בתוך המון מתוך הישרדות. ועוד לפני שהרחבנו כאן על נפלאות המשטר הקומוניסטי עצמו, שלא היה רחום כלפי שום דת וכמובן גם לא כלפי הדת היהודית.
מדינת ישראל היא ערב רב של תרבויות, מנהגים וזיכרונות אתניים שבמרכזה עומד רעיון של מדינה עבור הלאום היהודי, המכונה גם כרעיון הציוני, היסטוריה משותפת, השפה העברית, ספרי תורה, אמונה באלוהים אחד ובנשמה היהודית. לא בהכרח בסדר הזה.
בתוך ישראל, לכל קהילה יהודית, סיפור וגורל שונה. יהדות קהילות אירופה לא דומה ליהדות אתיופיה או עירק, יהדות פרס שונה מיהדות תימן, ישנן קהילות יוצאות מדינות דרום וצפון אמריקה, והקהילה הענקית של יהודי ברית המועצות שונה כמו כולם.
גם בתוך קהילות יהדות ברית המועצות קיים שוני מהותי בין אזורים גאוגרפיים שונים, יהודי מערב אוקראינה חלקו גורל משותף עם יהודי פולין, רומניה והונגריה ואילו יהודי הרי הקווקז ומדינות אסיה חיו בעולם שונה לחלוטין.
מה שמאחד ומקשר בין יהודי קווקז ויהודי מערב אוקראינה ובעצם את כל יהודי ברית המועצות הוא למעלה משבעים שנים של מחיקת הזהות היהודית על ידי דורסנות המשטר קומוניסטי במאמציו הכלליים למחוק זהויות ורב תרבותיות וליצור אדם משובט ונאמן לשלטון ושמו האדם הסובייטי.
האדם הסובייטי אחיד בהתנהגותו ובמחשבותיו הפנימיות, אמור להביא תועלת לקהילה, להיות אזרח ממושמע ונאמן למדינתו הסובייטית, להאמין בכל לבבו ברעיון המרקסיסטי לניניסטי, באחדות העמים הסובייטיים, באחדותן של חמש עשרה רפובליקות "האחיות" השונות בתכליתן, לדבר שפה רוסית, להכיר היסטוריה של אמא רוסיה ורצוי מאד לצטט את פושקין, לרמנטוב, טולסטוי ודוסטוייבסקי.
שבעים וארבע שנות קומוניזם ושנים של אנרכיה לפני ואחרי הקומוניזם הצליחו להשאיר חותם משמעותי על יהודים המתגוררים בחמש עשרה הרפובליקות הללו. קשה לקרוא לתקופה הזאת תקופת ה"העצמה" של היהדות, וההפך הוא הנכון.
בדיון הנצחי האם יהדות היא דת או לאום אין תשובה חד משמעית. מחד, מי שנולד לאם יהודייה נחשב ליהודי לפי הלכה. מאידך, מי שנולד לאב יהודי בברית המועצות היה נחשב ליהודי לפי לאום.
ישנו רכיב נוסף שלא נהוג לדון עליו בדיונים, במסמכים ובמאמרים הרשמיים והוא הרכיב של הנשמה היהודית. האם אדם מרגיש יהודי והתשובה כאן היא פנימית ונסתרת מן העין, אין לה אסמכתאות למעט אולי המעשים עצמם והרצון להיות יהודי.
יש כאלה שעבורם להיות יהודי זה דבר מובן מאליו. הם נולדו להורים יהודים, התחנכו במוסדות יהודיים, חיו בסביבה יהודית על כל גווניה. הם מרגישים בנוח לומר "אני יהודי" ולספר לסובבים מה זה "להיות יהודי". לעומתם ישנם אחרים שלא נולדו כיהודים לפי הלכה או לפי לאום או שניהם יחד ודרכם לא סוגה בשושנים בהוכחת יהדותם. ישנם גם המקרים שבהם אנשים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית למשך דורות עד לשכיחה החלקית או המוחלטת.
כל אלו הם הסיפורים הנפוצים של יהודי ברית המועצות. מסעות של נשמות יהודיות אבודות בחלקן שצריכות להפסיק להתבייש ולהרגיש לא שייכים לעם היהודי, להרים את ראשן גבוה, לפעול לחשיפת הארכיונים הסגורים במרתפי מדינות ברית המועצות לשעבר, לפעול להיכרות ההיסטוריה של עצמם והעמקה בה, חשיפתה והעברתה לדורות הבאים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
