קשה הבוקר להסתכל בצורה קצת מרוחקת ורציונאלית על מה שקרה פה אתמול. ובכל זאת, עלינו לאסוף את עצמנו ולהסתכל קדימה בצורה קונסטרוקטיבית.
נראה שהמאבק אינו על חוק זה או אחר, אלא על אופיה הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל. המאבק הזה היה אולי בתקופת חביון ארוכה בגלל חרדות קיומיות: החרדה לבטחון, החרדות הכלכליות, מה שנהוג לכנות כאן "החיים עצמם". אבל הוא טמון ביסודותיה של הציונות מראשיתה, והצפתו בעת הזאת היא סימן של בגרות ובטחון ומעבר משאלות הקיום לשאלות המשמעות והזהות.
בשתי הקצוות מצויות האידיאולוגיות החד-משמעיות: בקצה האחד, מדינה יהודית, דתית ואנטי-ליברלית, וכנגדו – מדינה ליברלית חסרת כל מאפיין לאומי. בשני הקצוות יש מעט אנשים (בקצה הימני יש יותר ויותר ובקצה השמאלי פחות). הרוב הישראלי הגדול מאוד הכולל – כך על פי הסקרים, – את רוב מצביעי הליכוד, חלק מהציונות הדתית ואף חלק מן החרדים והערבים בישראל, מסכים על הצורך באיזון בין עקרונות מדינת הלאום של העם היהודי לבין העקרונות הדמוקרטיים והליברליים הכוללים, מעבר להכרעת הרוב, גם הכרה עמוקה בערך החירות האישית ובזכויות האדם והאזרח.
ואכן, רוב הוויכוחים בשנה האחרונה אינם על עצם העקרונות האלה, אלא על שאלת המינונים והאיזונים ביניהם, ולכן גם על השאלה האם רפורמה משפטית כזו או אחרת פוגעת בהם. אלו ויכוחים נוקבים מפני שכל אחד מהצדדים נוקט עמדה חד משמעית כאילו הכל תלוי בהחלטה הספציפית העומדת עכשיו על הפרק. בהתבוננות מרוחקת ומעט יותר מפוקחת צריך להבין שמדובר בתהליכי עומק שממילא אין להם פתרון מיידי לכאן או לכאן, והיכולת להכריע בהם בצורה חדה וסופית היא כמעט בלתי אפשרית.
במאבק פוליטי תמיד מגזימים, כך דרכו של עולם, כך מגייסים אנשים לפעילות פוליטית, למחאות והפגנות. בעולם פוליטי יש קונה עולמו בשעה אחת אך גם ממהר לאבד אותו בשעה הבאה. בעולם פוליטי הכל צריך לקרות עכשיו, מיד, כי אחרת הכל יתפרק. בעולם פוליטי יש מעט מאוד הסכמות והרבה מאוד הכרעות. אך העולם הפוליטי הוא רק ייצוג מוקצן של החברה, שבה התהליכים הם הרבה יותר איטיים ומתונים.
לאלה המזדהים עם עמדות המרכז-שמאל בישראל, זהו יום עצוב וכואב. יש חשש עמוק ומוצדק מפגיעה חוזרת ונשנית בזכויות אדם, בזכויות מיעוטים ובהגברת הכפייה הדתית. אך עם זאת, יש "להודות" לימין הישראלי האידיאולוגי על כך שהצליח להעיר ולעורר את הרוב הישראלי, הבורגני והשבע מרבצו, ולהוציא אותו מאזור הנוחות הממוזג שלו אל הרחובות הלוהטים. כפי שכבר משתקף בסקרים, בקרב הרוב הזה, הכולל רבבות של מצביעי ליכוד ואף מצביעי הציונות הדתית, הדאגה מאבדן של חירויות גדולה בהרבה מהדאגה שמא ביקורת שיפוטית או ציבורית תגביל במשהו את השלטון.
רוב הישראלים ובכללם כמובן גם רוב אנשי הימין בישראל גאים מאוד במדינת ישראל ובהישגיה. כנראה, שלמרות הביקורת השיפוטית והאיזונים והבלמים החלקיים שקיימים במשטר הישראלי, ואשר ניטען שהם "מפריעים" ליכולת למשול, ישראל מצליחה לשגשג כלכלית, מדינית וביטחונית. עיקר האתגרים והכשלונות שלנו כמדינה הם דווקא בתחומים של זכויות האדם והאזרח. בעיקר ביחס לפלסטינים אך גם בתחום המעמד האישי הנשלט על ידי מערכות דתיות.
בבחירות הבאות, שיתקיימו במהרה בימינו (אמן!), יראה הרוב הישראלי שהוא מעדיף את האיזונים והבלמים המאפשרים לו ולקהילתו הגנה משמעותית יותר מאשר שלטון הצובר יותר ויותר כח ופחות ופחות בקרה. זה הגיוני, זה פשוט וזה יקרה. אחרי הבחירות הבאות תיווצר קואליציה רחבה שתשקף את המתינות, הסובלנות ואורך הרוח שהביאו להקמתה ושגשוגה של המדינה הזאת.
המאבק צריך להימשך. אך אי אפשר להסתפק בהפגנות או מחאות. לעת עתה צריך לעבור מהרחובות והכיכרות אל החינוך וההגות. במקום להפחיד צריך לשכנע, במקום לנקוט צעדים חמורים ומסוכנים (אי-התנדבות או סרבנות) יש לטפח תנועות חברתיות פוליטיות המקדמות רעיונות ופועלות ברחבי החברה הישראלית כולה (ויש כבר רבות כאלה). אלו הם תהליכי עומק שהחברה הישראלית סוף סוף בשלה להם. אל נחמיץ את השעה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו