האם הלאומיות הליברלית חוזרת?

המחאה נגד שינויי המשטר בישראל מעוררת עניין רב ברחבי העולם, שלשם שינוי מתבונן בישראל לא רק כמדינת סף-אפרטהייד אלא כניסוי אזרחי עוצמתי שמבקש לעצור את הגל האנטי-ליברלי העכור ששוטף את העולם כולו. אבל אורחים מחו"ל המזדמנים להפגנות או עוקבים אחריהן מתפלאים על כי הסמל הבולט של המחאה הוא דגל הלאום, שמנופפים בו דווקא במקום שבו ניתן היה לצפות כי המחאה תרים דגל ליברלי ותתנגד באופן גורף ללאומיות. האם אמנם יש סתירה בין ליברליזם ללאומיות מבחינת המחשבה על המרחב האזרחי, והאם המחאה מצאה דרך ליישב את הסתירה?

לאומיות היא תיאוריה פוליטית העוסקת בשייכות של מרחב גאוגרפי ופוליטי לקבוצה מסוימת. ליברליזם לצורך ענייננו כאן הוא תיאוריה פוליטית הממוקדת בזכויות הפרט, ושעברה לעסוק במידה רבה גם בזכויות מיעוטים.

מאז קריסת הגוש הקומוניסטי ועליית הלאומנות, המחשבה לפיה יש סתירה חזיתית בין לאומיות לבין ליברליות הפכה להיות מוסכמה פוליטית עולמית. אך לא תמיד חשבו כך, ודי אם נזכיר את סיסמתה של המהפכה הצרפתית – "חירות" ו"שוויון" המזוהים כיום עם המחשבה הליברלית, יחד עם "אחווה" המזוהה עם המחשבה הלאומית. בשתי המאות שחלפו מאז, התיאוריה הפוליטית הליברלית התמקדה בשאלה כיצד ליישב בין חירות לבין שוויון – בין הדאגה לחירויות הפרט לדאגה לזכויות מיעוטים ומוחלשים. בצד זה, הליברליזם לא תמיד ידע לתת מקום ראוי לצורך האנושי להשתייך לקבוצות ולבטא שייכות זו במרחב הציבורי והפוליטי.

הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס, למשל, טבע את הביטוי "צעיף הבערות" כדי לטעון שעלינו לחלק את המשאבים החברתיים באמצעות התעלמות מתודית ומכוונת ממה שמפריד בינינו: לדמיין שאנו נטולי תכונות פרטיקולריות, ולאור זאת לשאול את עצמנו מה היינו רוצים שיהיה החוק אלמלא נגע לנו אישית. הפילוסוף החברתי ירגן הברמס המשיך קו זה וטען כי במרחב הציבורי צריכה להתקיים מה שהוא כינה "תקשורת רציונלית" בין פרטים המתנהגים כאילו הם חופשיים לגמרי, גם אם בפועל אין הם כאלו.

זו חשיבה ליברלית נאיבית טיפוסית, שמבלבלת בין החשיבות של כללים ומנגנונים אחידים ועיוורי צבעים לקיום צדק במרחב האזרחי לבין מחשבה על המרחב הזה עצמו, ובתוכו פרטים וקהילות, באופן מופשט ונטול השתייכויות קבוצתיות, צבע ורגשות. הליברליזם הנאיבי הזה מדלג מעל שתי שאלות משמעותיות בכינון המרחב האזרחי: ראשית, האם אפשר וצריך להפעיל עקרונות אלו של צדק חלוקתי ותקשורת רציונלית גם בשלב הראשוני שבו מחליטים מי בכלל שייכים למרחב הזה, ויכולים להתייצב ולתבוע זכויות אלו ואחרות במוסדותיו, ובראשם המדינה? ושנית, אם כדי להיאבק למען צדק במרחב האזרחי על כולנו לדמיין כי אנו מופשטים מתכונותינו וכי מתנהלת בו שיחה רציונלית לא מציאותית, מה יכול להוציא אותנו מאדישות מוסרית ולגרום לכך שיהיה לנו איכפת מכלל האזרחים במרחב?

לאומיות וליברליזם – לא עומדות בסתירה, אלא בהשלמה

לשאלות אלו הציעה הלאומיות תשובות משלה. לפי המחשבה הלאומית המצויה (ויש לה כמובן גירסאות שונות), גוף האזרחים מורכב מקבוצה פרטיקולרית שגבולותיה נקבעים כלל לא משיקולי צדק אלא על ידי גורמים ראשוניים כמו שפה, פולקלור אתני, דת, זיכרונות היסטוריים (שבפני עצמם יכולים לכלול גם שיקולים אזרחיים), ולעתים אף מוצא או גזע – ועל המדינה לבטא את השייכות לקבוצה. אין זאת אומרת שהלאומיות אינה יכולה להיות ליברלית ומכלילה – אך כניסה לגוף האזרחי תצריך שותפות כלשהי בתכונות פרטיקולריות: שליטה בשפה, חיבור לזיכרון היסטורי של אומה, שותפות בפולקלור המקומי, ובמקרים קיצוניים – כמו בישראל – המרת דת או הוכחת קירבה משפחתית.

מכך אין להסיק שחייבת להיות סתירה בין לאומיות וליברליזם, אלא שהם יכולים להשלים זה את זו. מרחב אזרחי פעיל חייב לספק לתושביו הן תחושת שייכות והן תחושה שיש דרכים להילחם על צדק במקרים שבהם הפרט או קבוצת מיעוט נפגעו מהשלטון. מאז המהפכה הצרפתית, תנועות לאומיות רבות חשבו באמצעות תיאוריות קלאסיות של אמנה חברתית, ושאפו ככלל לספק את הצורך בצדק ובשייכות.

אבל משהו בשילוב הזה נפגע מאז שנות ה-90,  וציבורים הולכים ומתרבים בכל העולם ראו וחוו את היחסים בין לאומיות לליברליזם כסתירה חזיתית – וסברו כי עליהם להכריע בין הצדק לבין השייכות. וצריך לומר את האמת ולהכות על חטא: הראשונים להמשיג זאת כסתירה נמנו בעיקר על החוגים הליברלים.

אחרי קריסת הגוש הקומוניסטי, רבים באליטות המערביות סברו כי הגיע עידן שבו העולם הפך לכפר קטן, השתייכויות קבוצתיות פינו את מקומן לאזרחות העולם, ועץ הזית פינה את מקומו ללקסוס. אינטלקטואלים טענו שהגיע עידן "בתר-לאומי" שבו על מדינת הלאום הקרתנית לוותר על כוחה לטובת כוחות גלובליים אלו ואחרים: תאגידים כלכליים חסרי-מקום, ארגונים פוליטיים בין-מדינתיים, או ערכים אוניברסליים של זכויות אדם. השיח הזה שגשג במערב כחלק מהדיבור האשלייתי על "קץ ההיסטוריה", תוך התעלמות מאי-אלו דוגמאות-נגד בבלקן, באפריקה, ובמזרח התיכון. אבל אפילו בישראל, מדינת לאום אתנית מובהקת, היו אינטלקטואלים שהצליחו להתכחש לכוחה החברתי והתרבותי של הלאומיות באמצעות דיבור על עידן חדש, "פוסט-ציוני", שבו ה"קולקטיביזם" של העידן הציוני פינה את מקומו, כביכול, לדאגה לפרט בלבד. רבים יותר בקרב האליטות הליברליות סונוורו על-ידי ה"אופוריה" של הסכמי אוסלו (ומקביליהם בדרום אפריקה, צפון אירלנד ועוד) וסברו – קיוו – שעידן הלאומיות עומד לחלוף מן העולם לטובת אזרחות-עולם ליברלית.

אם נחדל מהמחשבה שצדק אוניברסלי ותחושת שייכות הם ערכים המבטלים זה את זה, ונחזור להתווכח רק על המינונים, גם לעולם יהיה מה ללמוד מאיתנו

ואחרי שאליטות ליברליות ניסחו כך את הדילמה, קבוצות הולכות ומתרבות בעולם כולו קיבלו את הניסוח – אבל הכריעו וממשיכות להכריע דווקא לטובת השייכות, ונגד הצדק. פרטים וקבוצות שהגלובליזציה לא היטיבה עימם בהרחיקה מהם את מוקדי הכוח עוד יותר – הסיקו את המסקנה המנוגדת וזיהו את האויב: הליברליזם, שדיבר על צדק אוניברסלי ועל חוסר התוחלת בהתנגדות לכוחות הגלובליים בעידן של "קץ ההיסטוריה" שבו הדמוקרטיה הליברלית הפכה לסדר היחיד שניתן היה לדמיין. אם צריך לבחור בין תחושת השייכות וההזדהות הלאומית לבין העקרונות הליברליים, רבים יותר ויותר העדיפו "דמוקרטיה לא-ליברלית" שהחזירה לקבוצת הרוב את תחושת השייכות שאבדה, ובינתיים העבירה את שיקולי ההוגנות במרחב האזרחי לתחתית סדר העדיפויות.

ודוק: הניגוד כביכול בין ליברליזם ולאומיות הוסכם מאז שנות ה-90 לא רק על אלו שלקחו צד וקראו לוותר על אחד משני המושגים, אלא גם על מי שעדיין ניסו להחזיק בשניהם. אצלנו בישראל, כך נוצרה הנוסחה האומללה "מדינה יהודית ודמוקרטית", שמציבה סתירה לוגית ומושגית בין שני הערכים ומטילה על רשויות המדינה ועל כתפי האזרחים את האתגר ליישב ביניהם במספר עצום של זירות. הדעה שמדובר בסתירה לוגית ומושגית כבר כה מושרשת בציבור, שרבים התייאשו והגיעו למסקנה שכדי לכונן משטר צודק בין הירדן לים יש להיפרד לשלום מההיגיון הלאומי ומהגדרת ישראל כמדינה יהודית (אם כי לא כל מי שהטיפו לכך היו עקביים מספיק כדי להציע זאת במקביל גם לגבי הרעיון הלאומי הפלסטיני); או למסקנה הפופולרית יותר כי כדי לכונן מרחב שמאפשר תחושת שייכות מקומית יש לוותר על המאבק למען צדק לכולם, תוך הפגנת אדישות גלויה יותר לסבל הפלסטיני וייצוב מרחב ציבורי היררכי הפוגע תדיר בזכויות הפרט והמיעוטים. הפופולריות של הדעה הזו הגיעה לשיא בבחירות 2022. והמנצחים ניגשו מייד לעיקר: רפורמה במערכת המשפט שחלק ממקדמיה היו הגונים דיים כדי להודות שההשראה לה מגיעה מהדמוקרטיה הלא-ליברלית של ויקטור אורבן.

המחאה הליברלית-לאומית

ודווקא אז נפל דבר: אל מול הרפורמה התגבש גוש מחאה ליברלי –בפעם הראשונה בתולדות המדינה מאז הבחירות לכנסת השניה (בשנת 1951), ובאופן שלעתים חוצה את הגבולות הפוליטיים והמגזריים לכיוון האגפים הליברליים של הימין הפוליטי ושל הציונות הדתית. באופן שהיה די מוזר בהתחלה (אבל התרגלנו), המוחים בשם הליברליזם ניכסו את סמלי הלאומיות היהודית-ישראלית. ההפגנות מזוהות באמצעות דגלי ישראל שכמעט כל מפגינה ומפגין נושאים; הטקסט המכונן שלהן הוא מגילת העצמאות, שבאמצעות נדיבות פרשנית גורפת נקראת מחדש כטקסט ליברלי; ואף השירות בצה"ל מנוכס לטובת המחאה ככלי נשק פוליטי.

המסר של המחאה – לציבור הישראלי ולשאר העולם המערבי – הוא שאין סתירה עקרונית בין תחושת צדק לתחושת השייכות. את מקומה של הסתירה בין הצדק והשייכות תופס נרטיב חדש-ישן, החוזר למקורות של המהפכה הצרפתית ושל הלאומיות הליברלית, הרואה תלות בין השניים, שהרי מרחב אזרחי שמתנהל באי-צדק ומנרמל עוולות מערער על תחושת השייכות של תושביו ועל יכולתם להיות אזרחים מעורבים ואיכפתיים שאוהבים את מדינתם; ובמקביל, כאשר לאנשים לא איכפת מספיק מהמרחב הקטן שלהם, אין להם סיבה לצאת ולהילחם על צדק במרחב הזה, הכולל את זכויות הפרט וזכויות המיעוטים. שתי האמיתות האלו תלויות זו בזו: לא יהיה צדק מופשט ללא תחושת שייכות של האזרחים למרחב, ולא תהיה תחושת שייכות ללא תחושה שהחתירה לצדק היא עיקרון שמנהל את המרחב האזרחי.

חזרתה של הלאומיות לשיח הליברלי היא בשורה טובה למי שרוצים להיאבק על צדק ממשי במרחב האזרחי ולא להסתפק בכפייתו מגבוה באמצעים מדינתיים כגון עתירות לבג"ץ. אך כמובן שהיא מנכרת מהמאבק את מי שהרעיון הלאומי היהודי אינו מיטיב איתם, הלא הם כל הלא-יהודים במרחב, ובראשם הערבים הפלסטינים. רבים מהם רואים במאבק למען זכויות הפרט וזכויות המיעוטים מאבק פנים-יהודי על צביונה של מדינת הלאום האתנית, או ה"דמוקרטיה האתנית" בלשונו של הסוציולוג סמי סמוחה. האם הלאומיות היהודית, בגירסה ליברלית, יכולה להציע שותפות אזרחית של ממש עבור הלא-יהודים שחיים במרחב האזרחי? זו שאלת מפתח למי שתומכים בלאומיות ליברלית, והצלחת המאבק תלויה בה, שכן שותפות אזרחית בין יהודים וערבים במרחב האזרחי תלויה לא רק בכך שהוא יהיה צודק, אלא גם בכך שהוא יספק תחושת שייכות לכולם, באמצעים שיש לדון בהם בנפרד (במאמר שאני מפרסם בימים אלו ב"אופקים"). ואולם כעת כבר ברור כי ליברליזם מופשט, שאינו מספק תחושת שייכות, אינו יכול להציע גם צדק אמיתי. הוא מציע צדק מופשט, שנכפה מגבוה על-ידי מוסדות מדינתיים ובראשם מערכת המשפט, אולם התפיסה הזו הגיעה בשנים האחרונות לתקרת הזכוכית שלה וגררה ביקורת מוצדקת מצד הימין. יש לתפיסת הצדק המופשט מידה רבה של אחריות לגל הפופוליסטי העכור בעולם כולו. נחשף כי ליברליזם מופשט וצדקני זה יכול להציע צדק משפטי, אך לא צדק פוליטי.

לא נותר אלא לקוות לתגובה נגדית מצד המנופפים בדגלי הלאום מצד ימין שבעלותם הבלעדית על תחושת השייכות הופקעה. אני מייחל ומקווה שיגיבו בהפקעה נגדית של עקרונות הצדק האוניברסלי, ויבינו כי כשם שאין לימין בעלות על דגלי הלאום, כך אין לשמאל בעלות על דגלי זכויות הפרט וזכויות המיעוטים. זו התפתחות שנראית קצת רחוקה, אך אין היא בלתי אפשרית. אם כולנו נבין שחברה אנושית לא יכולה להתנהל ללא תחושות של שייכות ושל צדק, ונחזור להתווכח רק על המינון הנכון, זו תהיה תחילתו של תיקון חברתי בישראל. ומי יודע, אולי העולם יביט וילמד.