כשבוע אחרי הטבח בשמחת תורה אירח אלכס צייטלין בערוצו, "באים אל הפרופסורים", את הרב ד"ר שרגא בר-און ששוחח עם פרופ' אבי שגיא על שאלות מוסריות ופילוסופיות שהמלחמה מעלה, ועל מה שיש למקורות היהודיים לאורך הדורות להגיד בנושאים האלה.

הפרק הראשון מבין שני הפרקים קרוי – "לאלוהים לא נותרה ברירה?" והוא קיבל את שמו בהשאלה ממאמר דעה שהתפרסם באתר "סרוגים" כבר בשבוע שבו בוצע הטבח בשמחת תורה.

תחת הכותרת: "לא הופתעתי: לא נשארה לקב"ה שום ברירה אחרת" – כתב הרב יואל אליצור כך:

"מה יעשה הקב"ה אחרי שלדאבוננו גברו בישראל כוחות שהשליכו את מרחבי הארץ ואת ערי אבותינו, שבוחרים בערכי הבל ומטפחים תועבות מיניות ומדמים את האישה לאיש?"

המאמר נמחק מאז מאתר סרוגים, אבל פרופ' אבי שגיא והרב ד"ר שרגא בר-און נזעקו מתוכן הדברים. "אם מה שקרה הואר תוצאה הכרחית של חטאי האדם, הרי שהאל פעל טוב בדבר הנורא שקרה שם," אמר שגיא. "ולפי היגיון דתי כזה, בטלות ההבחנות בין טוב לרע."

"מפני שהניסיון להפוך באופן הזה את אלוהים לטוב, מפרש את את הרע כטוב," הוסיף בר-און. "זה בעצם הופך את הרע לאלוהים. פרויקט צידוק הדין הופך לפרוייקט שמכשיל את עצמו."

צפו בפרק המלא כאן.

הפרק השני עוסק ב"אמונה באלוהים כאמונה באדם", והשאלה שבר-און ושגיא נדרשו אליה בפתיחתו היא – איך מוצאים תקווה במצב של רוע קיצוני?

"אם יש משהו שאופייני לרוע זה אובדן התקווה. אובדן הסדר והמשמעות. הרוע הוא כיליון כל," אמר שגיא. "אבל מקומו של האדם, כמזהה בין טוב לרע, הוא לעשות מעשה של ממש כנגד הרוע, שאם לא כן, הוא שותפו הפעיל של השטן. וגם," הוסיף שגיא, "לא לתת לרוע הסברים. כי מי שמסביר את הרוע נעשה שותף לרוע, מחלל שם שמים ברבים והופך חלילה את אלוהים לשותף לרוע."

"לא יהיה גם אלוהים שיתערב מבחוץ, יגאל, יושיע או יתן פקודות," אמר בר-און. "זו האחריות של האדם לנסח את עקרון האמונה בהלכה, במעשים אנושיים, גם בסיטואציה הכל כך קשה שאליה הושלכנו עכשיו."

"וכשאומרים מעשים – אין מדובר בהנחת תפילין, או בקריאת תהילים. 'מה תצעק אליי,' נאמר למשה. 'דבר אל בני ישראל וייסעו.' כי אחריות היא אחריות בתוך החיים, והיא נקבעת על פי תנאי החיים ותנאי המציאות. לא על פי תיאולוגיה או אמונה כזו או אחרת על איך אלוהים מנהיג את העולם. רעי איוב נענשים על כך שניסו להצדיק את הרוע."

צפו בפרק השני כאן.

הפרק השלישי מוקדש לשאלת התפילה, ובפרט קריאת תהילים בשעת צרה. בראון ציין את תחושת חוסר האונים שליוותה תקופות רבות בחייהם של יהודים, ועד כמה המסורת מחזרת, ומעצבת את המרחב, שבו ישנה שפה משותפת.

עם כל זאת, הדברים לא יכולים להתחיל ולהיגמר בקריאת תהילים, והיא לא תמיד מעוררת את תחושת השותפות ואפילו לא את קידוש השם.

צפו בפרק השלישי כאן.