הילד דתל"ש מזמן. הוא כבר אבא בעצמו ומגיע הביתה, איזה כיף! הוא אוכל בשרי, אחר-כך בא לו קפה. אני מתלבטת: איך צריך להיראות הבית שלי? צריך להיות לו נח לשתות קפה כי יותר מכל אני רוצה להיות בית לילדים, או שאצל אבא ואמא (ובהתאמה – סבא וסבתא) שומרים כשרות, לפחות למראית עין? ואולי כשרות היא בכל-זאת מיומנות שטבועה בו וזה לא חייב להיות מאמץ? האמנם כך אשמור על הזיקה הזו בתוכו או דווקא אפגע בה?
ועוד, האם המוטיבציה שלי חינוכית או שהאמת היא שמראה החלב בקפה צובט את לבי, ואם אהיה כנה אודה שהצבת הגבול היא למעני? אם כך, אולי מחיר הכפייה יהיה כבד מדי וכדאי להזכיר לעצמי שכשיחלוף הזמן אתרגל ואקבל את הקפה כמו שקבלתי באהבה דברים אחרים.
אבל אולי צריך עקביות? או שמא עקביות היא overrated? ומה נכון, בטווח ארוך, כאשר אני לא רק אמא אלא גם ראשת שבט שהולך (ב"ה) ונרקם?
אצלי בדברים הבאים אפרוש את המסע הפרטי שלי כאמא שומרת מצוות לילדים דתל"שים שוויתרו על אורח חיים הלכתי. הדיון אמנם נוגע ברגשות אבל אלו נובעים מערכים, אמונות ותפיסות חברתיות אותם אני מבקשת לברר. באמצעות התבוננות במסע הפרטי אני מבקשת לתת שפה ומילים לתהליכי שינוי העוברים על הציבור הדתי ולשאלות על הרחבת גבולותיו.
בכל הנוגע להורות לדתל"שים, צריך להתחיל מן ההתחלה, מהמחשבה שלא מפסיקה לנקר כאשר מסתבר לך שהילד, נניח, נוסע בשבת: דורי דורות שמרו יהודים על קיום מצוות בתנאים קשים מנשוא, חיו חיים יהודיים מלאים ואף הקריבו את חייהם, והנה הגיע תורי ונכשלתי. אצלי זה נעצר. הבן או הבת שלי שמטו את הלפיד. הרי לא פעם נדמה כי העברת הלפיד הזו היא שנותנת משמעות לחיינו. והדברים מערבים צער וכאב, אכזבה, אשמה וכעס. ההתמודדות עם אלה דורשת עבודה פנימית שאורכת זמן וצריך להסכים לשהות בה כדי להצליח להתבונן במה שיש מעבר לה. אני חוזרת אל דברים שכתבתי לעצמי לפני שנים וזוכרת היטב את עוצמתם.
"אני מגלה שלאשמה פנים רבות: שלחצתי יותר מדי, שלחצתי פחות מדי, שלא נתתי דוגמא אישית כראוי, ש'אבא שלו', ששלחתי לישיבה שטעתה בגדול, ששלחתי לתיכון תורני, שהיישוב לוחץ. ולצד האשמה יש אכזבה. הבן שלי לא יהיה ב'עתניאל' או ב'שיח', ואיך זה יכול להיות הרי הוא מעולה בגמרא, ויש לו העדינות, וההתפעמות מרוח. לא, זה לא יקרה. ויש גם בושה בורגנית, שמשווה בין הילד שלי לזה של השכנים שהולך למנחה במניין או קורא בתורה, שמחליט להישאר עוד שנה בישיבה לפני הצבא. והבן שלי לא.
(בימים ההם חשבתי: "ואולי עוד לא נאמרה המילה האחרונה?")
אני קוראת ונזכרת בחוויית הבושה והיא – תודה לאל – היתה הראשונה לחלוף, אולי מפני שעצם המחשבה על הדברים החשובים בחיי במונחים של בושה מִשְּׁכֵנִים מעליבה אותי, ואולי מפני שבתוכי אני מזהה דתיות עם חירות כלומר, בחירה חופשית באמת, במנותק גם מנורמות חברתיות (ומיד חולפת מחשבה: "מי צריך כל כך הרבה חירות אם זה מחירהּ?")
היראה מאבי יצרה מרחק מובנה והחלל בינינו התמלא בערכים אותם ביקש להנחיל ואליהם – כך היה לי ברור – עלי לשאוף
בתוך ההתחבטויות ותנועת הנפש אני מביטה אל הוריי, אל הדרך בה גידלו אותי ומתוודעת אל הפערים בינינו, כלומר רואה איך הדרך שאני כאמא חוצבת שונה משלהם. לאורך שנים רבות היראה מאבי והכבוד אליו הכתיבו את טיב הקשר. היראה יצרה מרחק מובנה והחלל בינינו התמלא בערכים אותם ביקש להנחיל ואליהם – כך היה לי ברור – עלי לשאוף. חלפו שנים עד שהעזתי לבטא את הביקורת, את הפקפוק שיש לי בתפיסת עולמו ביחס לאמונת חכמים או סגולת ישראל בלי להפחית כלל מהכבוד והאהבה שאני רוחשת לו. ידעתי שזה יאכזב אותו (ואגב, ברור לי שהיראה ממנו היא כאין וכאפס בהשוואה ליראה שלו מאביו, סבא שלי ז"ל).
מדובר בעניין דורי. בחברה מסורתית ובכל העדות כבוד לאב התבטא ביִרְאָה שיש בה מרחק וצייתנות בבחינת "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו". מנקודת המבט של ילד משמעות הדברים היא שמחשבותיו הכמוסות הן פגיעה באב, והסתרתן היא הגנה על ההורה. במצב כזה, אסטרטגיה של Don't ask don't tell היא דבר מתבקש.
גילום נוגע ללב של גישה זו פגשתי בביתו חבר ילדות דתל"ש, שאביו מאנשי המעלה שהכרתי בחיי. ברגע שנכנס הבן לבית ההורים, גם כשהוא כבר אבא לילדים בוגרים, הוא עוטה עליו בטבעיות וחיבה את המחויבות להלכה. הוא לא יזכיר שנסע בשבת לטיול או קפץ לסופר פתוח בגליל, וכך נוהגים גם ילדיו שהתחנכו בבית ספר ממלכתי. מבחינתו, הצנעה הזו היא ביטוי טבעי לכבוד להורים.
מצד שני, לתפיסה זו יש לא פעם מחיר כבד. הדברים עלו בתגובות שוברות לב לדברים שכתבתי בנושא ברשת חברתית. הנה למשל: "אמא שלי ביקשה ממני בגלוי ובאופן כנה אם יכולה אני לשמור את זהותי והווייתי בסוד. למענה, כדי לשמור על כבודה. פעם יחידה נשברתי מולה וביקשתי שתפטור אותי מן הגלות הרגשית. הניצוץ האימהי הבהב לרגע קט בליבה ולאחריו כבה כשהחליטה שזה למעלה מכוחה. ואיבדתי את אמוני בה, והלכתי לחפש את אלוהים". אחרת כתבה: "ברור לי שבבית הוריי אני שומרת כשרות, וגם לא אדליק אורות בשבת אבל הסיבה לכך כנראה קשורה לזה שלא באמת מקבלים את היותי דתל״שית בבית. אני זהירה לא להכניס יותר מדי מהחיים האמיתיים שלי לבית. גם כאשר בהדרגה מקבלים אותי יותר נשאר העניין של מראית עין שתמיד היה כל כך חשוב".
נדמה שנקודות המבט של הילדים שבגרו מאתגרת את כיבוד ההורים כפי שהוא מובן על ידם. עולה כאן מִשאלה לקשר שיסודו לא בניסיון לְרצות ולעמוד בציפיות אלא בכנות והכלה, ויש בדברים געגוע לאותנטיות ואינטימיות. זה מרחב יחסים אחר מהאתוס של כיבוד ההורים בבחינת "לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו" (בבלי קידושין, לא ע"ב).
תנועה הורית אל עמדה כזו אינה פשוטה. הנסיגה מעמדה של אכזבה וכעס כלפי ילד דתל"ש תובעת זמן, וקשה לזרז אותה במיוחד כשהכעס (גם בגרסתו הכבושה) מייצר מרחק. אולם עם חלוף הזמן הרגשות הקשים נסוגו. נזכרתי כמה חשוב לי שילדיי יהיו נוכחים במלואם במפגש בינינו, שלא יגנו עלי מפני עולמם ומחשבותיהם. עם השנים הבנתי: זה לא אפשרי אם אכזבה ממלאת את החלל ביננו. לאט, וברצוא ושוב, אני מתרככת. כעת, המילים העתיקות ממשלי "על כל פשעים תכסה האהבה" מעוררות בי אי נחת, ולמרות שהן ביסודן מלאות חמלה הן כמעט מקוממות: האהבה אינה מכסה אלא משנה את המבט, ומה שבתחילה נחווה כ'פשע' כבר אינו כזה. כאשר שבים הקשב והסקרנות מסתבר שהתהליכים האישיים הנוגעים לדתל"שיות מעורבים בעניינים עקרוניים ורחבים יותר: חשבון עם החינוך הדתי והנוקשות שלו ושאלות על רלוונטיות וחופש, אותנטיות ושמרנות.
מה קרה לי ומה נכנס אל השיחה כאשר הכעס חלף והאכזבה והכאב נסוגו? אודה על האמת, התובנות שלי מלאות סתירות והתרוצצות. הרגשי נוגע בערכי, הציבורי במשפחתי והתובענות בוויתור ובענווה. אני נזכרת ברב שג"ר שכתב אודות האומץ (אולי ההכרח?) לחיות בתוך הסתירות.[1]
הרכות החדשה קשורה לא רק למשך ההתמודדות עם הדתל"שות, אלא גם בשינוי המשפחתי: הפכתי לסבתא, והסבתאות נוספה על האימהות ושנתה אותה. סבא וסבתא מחזיקים את האוהל המתרחב של השבט המשפחתי. פעימות מעגל השנה ומעגל החיים מנהלות אותו והוא מבקש להיות פתוח לבחירות השונות של הצאצאים התרים אחר מסלול חייהם. רק תבואו. זה שלב בחיים בו אפשר (וקל יותר) לשמוט את הצורך ההורי לחנך. אפשר להתמסר לשעות של התכנסות, ליחד במרחב משפחתי חמקמק ועדין עם הנכדים, שלהם שפה הקודמת למילים. מרחב ההולך ונרקם בין שלושה דורות וקולות שונים ביחס לשאלה מה הם חיים יהודיים ראויים ((אני יכולה לשמוע את ילדיי קוראים ואומרים לעצמם:" אימא, לגמרי מגזימה בפרשנות הסיטואציה"; ואני מתעקשת, אף-על-פי-כן).
אך זה איננו מרחב הרמוני. כראשת משפחה, אני מחזיקה את עולמו של הדור המבוגר, את השקפתם של "זקני השבט" והאופן בו הם, כלומר אנחנו, חווים את העולם. פער הדורות המובנה בתפקיד מעניק לי תפקיד של ייצוג של עולם שהיה (גם אם עודנו נוכח). אני מבינה: בהקשר של הנחלת מסורת המונח 'פער דורות' מכיל שניות מובנית. מצד אחד, יש דור צעיר שעל אף שאני מבקשת להבינו בקשב נחוש אוכל לכל היותר לתפוס אותו מבחוץ. ברור לי שאני לא מבינה משהו עמוק בהווייתם של ילדי. מרחק זה מייצר סכנה של חוסר רלוונטיות, מרחק מובנה הנוכח במרכזה של כל שיחה. מצד שני, גם לצעירים ברור שכבוד להורים הוא המאפשר הנחלה והפנמה של כל מסורת דתית ואחרת והוא המצע לכל מרד. כך או כך, יש ערך עמוק למה שאני ובני דורי מציעים.
מעבר למבט של צעירים במבוגרים, יש גם המבט ההפוך: בעמידה שלי מול צעירים דתל"שים ו'על הרצף' אני מתרוצצת בין מחשבה על 'ירידת הדורות' כלומר, אתם, הצעירים פחות טובים מאיתנו ("אצלנו זה לא היה ככה") לבין תפיסה של עולם ההולך ומשתלם, עולם שיש לו תיקון הצועד לקראת גאולה. הכרעה בהתרוצצות זו תכתיב את טיב השיחה. האם על בני דורי לעמוד איתן על שלהם, לייצג את הראוי ולהתיימר 'לעצור את הסחף', (איך זה בכלל אפשרי?) או להיות כח דוחף ותומך במי שמבקשים לשנות, תוך שאנחנו מציעים מניסיוננו לתיקון ראוי ומיטבי? ככל שחולף הזמן אני נעה אל ההבנה שיש צורך בתיקון. זאת ועוד: השנים מציבות אותי בעמדה של ענווה. אני מביטה לאחור ורואה את השינויים שהתחוללו בעולם ואני מבינה שאני לא יודעת את דרך הרוח בכלל ושל ילדי בפרט.
העולם הדתי ארוג בשפה הלכתית: אסור ומותר, כן או לא. הוא מציע מרחב אמוני יציב כשהוא מכתיב את סדר החיים במעגל האישי, המשפחתי והקהילתי. אלא שההלכה היא שפה משפטית בתשתיתה ועל כן קשיחה במהותה. כאשר הביטחון בהלכה נסדק אצל מי מהחברים בקהילה, הבינאריות ההלכתית מייצרת מאליה הוויה משברית, משום שהאסור והמותר מגדירים מי בפנים ומי בחוץ.
אני מגלה שיחד עם הכלת הדתל"שיות מרחב החלוּת של ההלכה בתוכי מצטמצם, מתכנס פנימה, מחפש את לוז הדברים מחדש. לרגעים אני נסוגה מההלכה משום שהגבולות הנוקשים סוגרים עלי ועל המשפחתיות שאני מבקשת. מסתבר לי שבאופן מעט טראגי, אף שההלכה היא הבסיס למסורת, מקופל בתוכה מנגנון שבכוחו להרוס את האינטואיציה המסורתית. הבית מבקש להיות מרחב מכיל ומרעיף, לא שיפוטי, ואילו ב̞הוויה ההלכתית עדיין נטועה העמדה: 'יצאת, עזבת, את.ה בחוץ'.
בתוך כך, אני מתרוצצת בין שתי אפשרויות. מצד אחד, הרהור שמתחיל במציאות: הבן מגיע בשבת בבוקר הביתה עם משפחתו, ורגע לפני קידוש הוא הולך לארון הבגדים של אבא ומחליף לחולצה לבנה. לרגע כוחה של ההלכה נחלש, והחולצה הלבנה מציעה אבחנה בין חול לקודש שאין לה דבר עם הלכות שבת. אני מזהה בחירה חופשית המתחילה מבפנים (האין זה לב לבו של כל מעשה דתי?). מאידך, האם נכון להמיס את ההיררכיה בין הלכה למנהג, האם יוכל לחרוג המנהג מהיות בן לוויה קישוטי, או שמא אני נאחזת, מתמסרת לפרשנות נדיבה מידי? אולי. כך או כך, עצם ההצבה של המנהג אל מול ההלכה מרככת דבר מה בתוכי, ומפנה עוד מקום ללב הדברים: העיקר שבאת הביתה, טוב שאתם איתנו.
מצד שני, אני נזכרת שכשחלקתי את הדילמה על הקפה שאחרי הארוחה הבשרית עם חבר תלמיד חכם, הוא אמר לי: "חלב אחרי בשר זה 'דרבנן'". מה שחונכתי שהוא תכלית האיסור מסתבר להיות קל יותר. אני תוהה: האם העולם הדתי מציב חומות בצורות מידי? האם מדרג הלכתי אחר יכול להשפיע באופן רך יותר על היחסים בבית, או שהשפה המשפטית לא תאפשר זאת? במילים אחרות, האם כדי לתת מענה יהודי לעת הזו צריך ללמוד הלכה לעומק או דווקא להתרחק אל מעבר לה?
וכל העת, לא אכחיש, יש בי דאגה. אני רוצה שהנכדים שלי יהיו בני בית בעולם היהודי, בדקדוק הפנימי שלו, ואני חוששת מֵהַבּוּרוּת של חינוך ממלכתי והמרחב החילוני. האם זה בהכרח תג המחיר המוצמד לוויתור על ההלכה? האם יצליח הדור הדתל"שי, הצעירים ש'על הרצף' יחד עם מדובבי המסורתיות לייצר אלטרנטיבה ממשית לחינוך יהודי משמעותי? איזה עולם רגשי וחווייתי ירצו להציע לילדיהם בבית, האם ידעו לגבש קהילה שמדברת יהודית אבל נטולת עצבנות הלכתית? איך נראית מסורתיות כזו, הנולדת מהמרחב הדתי לאומי, ומה התפקיד שלי ושל בני דורי בהקשר זה?
בעולם מסורתי (מדומיין) ההורה המבוגר נשאר תמיד כשהיה, דבק במורשתו. לעומתו, הדור הצעיר משתנה, מורד. אני מגלה שבמקרה של הסבתא שאני, זה לא כך. אני משתנה.
אולי זו הנפש המהפכנית שמחפשת תיקון, הרוח שמבקשת להתרומם, עיקשות על מה שנראה בעיני יושר אינטלקטואלי, ואולי בגלל שעמידה איתנה – אני מוכנה להודות –חשודה בתוכי על כניעה לבורגנות ולקיפאון. אך בצד זאת, ההשתנות קשורה גם בטיב הקשר המשפחתי אותו הצעתי כאן. משום שיחסים שיש בהם אינטימיות ורפלקטיביות משמעם פתיחות, כלומר מוכנות להיות מושפעת. זאת גם במצב שנקודת המוצא היא הבדלי השקפה ופער דורי. אני חושבת על אבי ואמי ומבינה שאני מוותרת על היציבות שביתם מציע, סלע איתן שמולו הצאצאים ניצבים.
לפתע אני מוצאת את עצמי חוזרת אל חשבון נפש: מה לי כי אלין? ילדיי הולכים בעקבותיי, שהרי לא הצעתי עולם דתי תמים ושלם. משהו בי מסוכסך ומתגעגע, מתעקש, מתעמת ומביט נכוחה בשאלות מערערות. ואני מנסה להרגיע את עצמי: הכל מתחיל ממשאלה להשאר בפנים, בתוך הוויה דתית והרי לרגע לא ויתרתי על החיפוש, על המאמץ לייצר משמעות במקומות שחשתי צרימה וחוסר אותנטיות.
ואולי הקשר בין מעשי הורים לבחירות הילדים קלוש משאנחנו נוטים לחשוב, ואולי ההנחה שהכל בידי אל מול רוח התקופה והשינויים העצומים הוא גם אשליה אומניפוטנטית, ביטוי של גאווה. אולי מה שהורה צריך היא ענווה: נתתי מה שיכולתי. Good enough.
לפני כעשור, כתב הבן שלי דברים שמנסחים את רגע המעבר מבחינתו:
לפני שנה או שנתיים עשינו שבת חברים בירושלים, וקרה שם איזה סיפור שהרגיז אותי עד כדי כך שהחלטתי לעזוב. קמתי בשבע, ארזתי ויצאתי, ולא היה לי לאן חוץ מהביתה, בשבת בבוקר. הלכתי והלכתי, ובמזל תפסתי טרמפ שהוריד אותי באפרת, ונכנסתי, במקלי ובמעותי, ישר לאמצע הקידוש. ופשוט לא קרה כלום. אמא חיבקה אותי ואמרה "יאללה, תתקלח ותתלבש ובוא לאכול". וזה היה הרגע הראשון בברית החדשה של אמא ושלי.
אלא שחלפו מספר שנים מאז, ובמסגרת הלימודים בבצלאל, הספיק הבן שלי להשלים את 'מַפְסֵק', סרט אנימציה נפלא המתאר את האימה הכרוכה בבחירה לחלל בשבת. הסרט הקצר חשף את החוויה שלו מבפנים, שהאירה את 'הברית החדשה' ביננו באור מורכב יותר.[2]
הסרט שהיה יוצר היום היה, ככל הנראה, אחר. הוא, כאחיו ואחיותיו, צועד בדרכו ואני בדרך אחרת, ואנחנו כדרכם של הורים וילדים קשורים בעבותות אבל גם מאד נפרדים.
הרב שג"ר תהה על מקומה של האותנטיות בדור תלמידיו: האם היא תִּמָּצֵא בלהט האידיאולוגי או דווקא במסורתיות ביתית שיש בה לדבריו "תיקון עמוק למכאובי החינוך האידיאולוגי". הרב עמיטל נהג לומר שמה שחסר לנוער הוא ה"לוקשלך והחרימזלך" (איטריות ולביבות) גם הוא, כנראה, התכוון לביתיות.
אין לי זיכרון של הווייה ישיבתית נוקשה הניצבת לעומת הביתיות עם "האוכל של אמא". אני יכולה לכתוב רק מתוך המשפחתיות. בניגוד לרושם שעולה מדברי הרבנים, בית ומשפחה אינם מקום שלם או הרמוני. כל משפחה נושאת קודים עבים ומורכבים של יחסים, שפה ומסורות ואלה אינם טבעיים אלא מתעצבים על ידנו ביודעין ובלא יודעין. אני מעלה את הדברים על הכתב משום שבעיני הדיבור הרפלקטיבי בתוך המשפחה ואודותיה הוא חיוני ויכול להיטיב.
ואף על פי כן, לקראת השלמת הדברים אני שבה ותוהה על היחס בין המשפחתי והפרטי לעקרוני והציבורי. המבט פנימה אל המשפחה שלי הוא מנוע לכתיבה החוצה אבל מאידך, אפשר שהקול העולה מהדברים אינו רלוונטי כלל למסע הפרטי של מי מילדי, אלא נוגע לי ולמעגלים רחבים יותר. אני שבה אל ההבנה הראשונית: מסירת המסורת של הורים לילדיהם היא הוויה מתמשכת שאינה מסתיימת לעולם, והכתיבה הזו היא דרך נוספת לומר לילדי שהפכו אנשים ונשים אהובים עד אין קץ: אני עדיין עסוקה מאד בשאלות הללו. יש מעט דברים שחשובים לי מהן.
[1] שברי לוחות, עמ' 202-207
[2] אני ממליצה לצפות ב'מַפְסֵק' עם סאונד איכותי ולא להחמיץ את הכתוביות שבסוף https://www.orypinchasy.com/work/switch-mpsq
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
