נשות הכותל לא יורדות מסדר היום הציבורי. הן כנראה נוגעות בעצב חשוף ורגיש, בקשר הגורדי שבין דת, לאום ופוליטיקה בישראל. אבל למאבקן יש חשיבות עצומה לא רק להתרת הקשר הזה אלא גם לשאלה כיצד ייראו פניה של האורתודוכסיה המודרנית בישראל. היות וזו הופכת קבוצה חשובה ומובילה בפוליטיקה הישראלית, צריך לתת על כך את הדעת.

בציבוריות הישראלית נתפס מאבקן של נשות הכותל כמאבק של זרמים ליברליים נגד השליטה האורתודוכסית במקומות הקדושים ובאופן כללי ועקרוני יותר – במונופול האורתודוכסי על פרשנות היהדות במגוון היבטים: נישואין וגירושין, גיור, כשרות וכדומה. יחד עם זאת, מעטים מודעים לכך כי זוהי קבוצה מרובת גוונים, שמיום הווסדה כוללת בתוכה נשים אורתודוכסיות. לפיכך, כדאי קודם כל לעשות דה-מיתולוגיזציה לנרטיב הדתי (שגם חילוניים ומסורתיים רבים שותפים לו) לפיו תפילת הנשים כפי שהיא מבוצעת על ידי נשות הכותל – קריאה בתורה, התעטפות בטלית והנחת תפילין – מנוגדת מכל וכל להלכה בגרסתה האורתודוכסית.

למרות שהלכה אינה חזות הכל, ולמנהג ולמסורת יש עוצמות חזקות לא פחות, הטענה כאילו נשות הכותל מתפללות בניגוד להלכה פשוט אינה נכונה. כך הבין בפשטות גם השופט אלון (בבג"צ הראשון משנת 1994), שהדגיש כי קיום תפילה במתכונת של "קבוצת-תפילה לנשים" אינה בעייתית לכשעצמה מבחינה הלכתית, או לכל-הפחות: יש דעות הלכתיות משמעותיות התומכות בה. אמנם, אין זה המנהג הרווח, אבל הדבר לא אסור. בפירוש לא.

למרות זאת, הציבור האורתודוכסי בישראל, דתי וחרדי כאחד, אינו יכול לשאת את העובדה שנשים קוראות מתוך ספר תורה, וחלקן אף מתעטפות בטלית ומניחות תפילין. אפשר לתת הסברים רבים לזעזוע העמוק שדתיים חשים למראה התפילה הזו. אחד מהם וודאי נעוץ בעובדה כי סמלים אלה נקשרים בתודעה עם התנועות הליברליות (הקונסרבטיביים והרפורמים) ולשיטת אורתודוכסים רבים, אלה אחראים ללא פחות מהרס היהדות.

שינויים באורתודוכסיה

יחד עם זאת, בעשרים השנים האחרונות מתחוללת בשקט מהפכה של ממש בקרב האורתודוכסיה המודרנית, או בציבור הדתי לאומי. בשנת 2002 קמה בירושלים, בלב המיינסטרים של האורתודוכסיה המודרנית, קהילת "שירה חדשה" שביקשה להתפלל באופן שוויוני יותר. לאחר בירורים הלכתיים מקיפים, מייסדי הקהילה הגיעו למסקנה שאין שום איסור בכך שנשים תקראנה בתורה ואף תשמשנה כחזניות בחלקים שונים של התפילה. הרב פרופ' דניאל שפרבר (מאוניברסיטת בר אילן) אף הגדיל לעשות וטען כי הכלל ההלכתי בגינו לכאורה נמנע מנשים לקרוא בתורה ("מפני כבוד הציבור") צריך להידחות מפני העיקרון ההלכתי של "כבוד הבריות" – כבודן של הנשים. טענה מוסרית זו, יותר מאשר שלל נימוקים הלכתיים פורמליים, מכריעה לדידו את הכף להתיר זאת.

מאז הוקמה קהילת "שירה חדשה" כונו המניינים המתפללים באופן זה בשם "מניינים שיתופיים" (שכן, עדיין אין בהם שוויון מלא). כיום קיימות עשרות קהילות ברחבי הארץ ובעולם, בקרב המיינסטרים האורתודוכסי-מודרני, המתפללות באופן זה. ללא ספק, לעקשנותן של נשות הכותל יש חלק בפריצת הדרך המשמעותית הזו.

למאבקן, שבעיקרו הוא משפטי, יש בראש ובראשונה השלכות על הנרטיב של החברה הדתית. בחברה זו נשים כבר מתחילות לפרוץ את תקרת הזכוכית בלימוד התורה ואף בפסיקת הלכה (ראו למשל את הבג"צ המתנהל בימים אלה כנגד הרבנות הראשית, במטרה שזו תתיר לנשים להבחן באותן בחינות הסמכה של גברים לרבנות). אני מעריכה שלא ירחק היום שבו נשים תהיינה מסוגלות לכהן כדיינות בבתי הדין הרבניים ואולי כתוצאה מכך נזכה לליברליזציה של הדין הדתי בכל הנוגע לעגונות ומסורבות גט.

במילים אחרות, הגלים שמחוללות נשות הכותל משפיעים באופנים רבים על מה שקורה בקהילות הדתיות. אם פעם אישה מחזיקה ספר תורה היה מחזה נדיר, ויותר מכך – זוהה כחילול הקודש ממש (בין השאר בגלל אמונות שאין להן דבר עם ההלכה הפסוקה לפיה נשים, בשל טומאת הווסת, אסורות בכך), הרי שכיום גם בבתי כנסת שמרניים ממש בקרב הציבור הדתי לאומי, אפשר לראות נשים רוקדות עם ספרי תורה בשמחת תורה. במקומות רבים הן גם קוראות בתורה, בין אם בנפרד מהגברים ובין אם יחד, כמו במניינים השיתופיים.

מנהג המקום שלהן

לאור כל האמור לעיל, הרעיון שיש להרחיק את קבוצת נשות הכותל מעזרת הנשים ולדחוק אותן אל רחבה מעורבת, נסתרת מהעין (העין האורתודוכסית) – אינו רק המשך ניצחונה של האורתודוכסיה השמרנית וקיבוע מעמדה כפרשנית הלגיטימית של היהדות אלא בבחינת חבלה של ממש בליברליזציה של תפיסות עולם, פרקטיקות וריטואלים דתיים שנמצאת בתנופה בעולם הדתי.

דווקא מי שערכי היהדות יקרים לליבן.ם צריכות וצריכים להתנגד להמשך שליטת האורתודוכסיה השמרנית על מקורות היהדות ופרשנותם הלגיטימית היחידה לכאורה, על הנזקים הרבים שזו מביאה עמה לציבוריות הישראלית. תמיכה בדחיקתן של נשות הכותל אל החצר האחורית פירושה דחיקתן של נשים וגברים רבים באורתודוכסיה הליברלית אל מעבר למתחם הלגיטימציה הדתי.

המאבק של נשות הכותל אינו רק מאבק של התנועות הליברליות. בראש ובראשונה זהו מאבק על פניה של היהדות ועל פרשניה הלגיטימיים גם בתוך האורתודוכסיה. אם תועבר תפילתן לרחבה המעורבת, הצדדית, מה ישאר לפמיניסטיות הדתיות שמבקשות להתפלל על פי מנהג המקום שלהן, שכבר שנים רבות כולל קריאה בתורה והתעטפות בטלית? במילים אחרות: מי יציל את נסיונן להרחבת עבודת השם שלהן אל מעבר לפרשנות הפטריארכלית?

רונית עיר-שי היא ראשת התכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן ועמיתת מחקר במכון הרטמן בירושלים.