כלת בת המצווה בתיה ספרלינג-מילר, המתגוררת בוושינגטון, עשתה היסטוריה מסוימת כאשר ב-2019 עלתה לתורה בתפילת נשים בבית הכנסת האורתודוקסי שלה, "אוהב שלום", למרות שהיא עיוורת. אמהּ, תלמידת חכמים בישיבת מהר"ת  (=מנהיגה הלכתית, רוחנית, תורנית"), כתבה מסמך ארוך ומורכב, המפרט את הטיעונים ההלכתיים שמאפשרים לבתה להיות שליחת ציבור, וחבר של המשפחה יצר תוכנת מחשב שלימדה את בתיה את טעמי המקרא, למרות שהיא לא יכולה לראותם.

הסיפור הקטן והיפה הזה, שבעבר אולי היה נשאר בחוגים מצומצמים של יהודים אמריקאים, כיכב בתקשורת הישראלית ועורר שיחה ערה ומרגשת. הפולמוס הכפול – על מקומן של נשים בבית הכנסת, ועל מקומם של בעלי מוגבלות בפרקטיקה ההלכתית, קיבל שם ולבש פנים. והדיון, כרגיל, אף פעם לא נשאר במחוזות ההלכתיים של אסור ומותר, אלא הפך מהר מאוד לדיון סוציולוגי על גבולות הגזרה של האורתודוקסיה, על מידת ההשפעה של הקהילות האמריקאיות על הישראליות ועל שינוי המוסכמות שמובילות פמיניסטיות דתיות בחברה הישראלית, תוך כדי המעבר שלהן מקבוצת שוליים לקבוצה שקובעת את נושא השיחה.

חלק מהיופי בדיון הוא שבשונה מהעבר, כבר אין כל כך צורך להסביר מהן תפילות נשים ואיך יכולה נערה לעלות לתורה, כיוון שמדובר בתופעה שכיחה, גם אם עדיין שנויה במחלוקת. הסיפור של בתיה לא דרש מהקוראים להתחיל מ-א', אלא כבר נשמע ונראה להם מוכר, גם אם הם עצמם מעולם לא ראו נערה עולה לתורה – או אפילו מתנגדים לרעיון. עכשיו השיחה כבר נמצאת בקומה אחרת, מורכבת יותר.

הסיפור של בתיה הצליח פעמיים: פעם בתהודה שלו – ופעם בעומק השיח שאותו הוא הצית.

עוד בדור הקודם, המונח "פמיניזם" היה בגדר מילה גסה בציונות הדתית בישראל. פמיניסטיות, כמיטב הקלישאה, היו אלו שרוצות לעשות דווקא, אלו שהמניעים שלהן אינם כשרים, אלו שאפשר לכנות "רפורמיות", רחמנא ליצלן. ממילא הן הוצאו מהמחנה. ואכן, במשך כמה עשורים הפמיניזם הדתי התקיים בשמורות טבע בירושלים, ברעננה או במודיעין, והובל על ידי קבוצה קטנה של נשים יחסית מבוגרות, אשכנזיות (לרוב ממוצא אנגלוסקסי) ומשכילות מאוד; נשים שהתעקשו לדבר בשפה פמיניסטית-דתית ולייבא ארצה את התמורות הפמיניסטיות שחלו ביהדות ארצות הברית.

האמהות המייסדות של הפמיניזם הדתי היו דור המדבר. הן צעדו כמעט לבדן, והתקשו להבקיע את החומה הבצורה של המיינסטרים הדתי-לאומי. הן נאבקו בסיזיפיות בכל הגזרות: בבתי הדין – באטימות; בבית ובעבודה – באלימות מינית; במרחב הציבורי  – בהדרת נשים. בתוך כך הן פיתחו, עקב בצד אגודל, את עולם לימוד התורה הנשי, את שותפותן של נשים בטקסי החיים ואת מעורבותן בתפילה בתי הכנסת. הן נשכבו על הגדר ושילמו מחירים כבדים, מבוז והשפלה ועד לנידוי.

אותן נשים ייצרו שותפויות עם אחיותיהן שמעבר לים, כולל רפורמיות וקונסרבטיביות, למשל בעתירות לבג"צ בסוגיות של הדרת נשים. הסולידריות הזו לא הייתה מובנת מאליה. נחושים להפריד ולמשול, הרבנים שהתייצבו מול הפמיניסטיות הדתיות ניסו לצייר כל שיתוף פעולה עם היהדות הליברלית כחתירה נגד ההלכה. ואכן, המחיר של דיאלוג בין-זרמי היה ניתוק מן הקהילות הבורגניות הסטנדרטיות של הציונות הדתית, הן בערים הגדולות והן בהתיישבות ביהודה ושומרון.

במציאות שבה מעודדים נשים להגשים את עצמן בלימודים ובעבודה ולהיות כל מה שלבן חפץ, הפער בין עולם החול לעולם הרוח זועק שבעתיים. תוכלי להיות שופטת, רופאה או ראש ממשלה – אבל לא תוכלי להעיד בבית הדין הרבני או להיות חזנית בבית הכנסת. עגונה, לעומת זאת, תוכלי להיות לנצח.

וכך, באופן אבסורדי, נשים דתיות רבות הגדירו את עצמן כפמיניסטיות וכדתיות, אבל לא כפמיניסטיות-דתיות. בחיי היומיום הן היו פמיניסטיות לכל דבר שנאבקו על זכויותיהן והתקוממו כנגד כל עוול או חסם, אבל בכל הקשור לקודש, צץ ויתור מובנה. למרות עבודת הקודש של הארגונים הפמיניסטים-דתיים, עבור רוב הנשים בציונות הדתית הארגונים הללו לא היו מוכרים דיים והצטיירו כרחוקים מעולמן. השדר החד-משמעי, לפיו כל ביטוי של פמיניזם פירושו רפורמה, הרתיע רבות וטובות.

הפירמידה הופכת לרשת

נראה כי השינוי התודעתי המשמעותי התחולל ב-2012, כאשר סטודנטית מבאר שבע, בשם דבורה ארושס, הקימה בפייסבוק את קבוצת הפדלחו"שיות – "אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור" (הקבוצה נסגרה לאחרונה, ביוני 2021. הערת המערכת)

הקבוצה נולדה מתוך תסכולה של ארושס, לנוכח טשטוש פניהן של בנות צעירות בתחפושות פורים. כשניסתה לשתף את הכעס שלה בקבוצות פמיניסטיות ברשת החברתית, רוב המגיבות לא הצליחו להכיל את המורכבות. "אם בית הכנסת מדיר אותך, פשוט אל תלכי אליו", הציעו לה כשהתלוננה על המחיצה. "אם בית הדין לא סופר אותך, תתחתני אזרחית", אמרו לה כשזעקה על עוולות הרבנות. אבל ארושס לא רצתה לוותר – לא על זהותה הדתית ולא על זו הפמיניסטית. וכך קמה לראשונה קבוצה שבה נשים דתיות מנסחות בחופשיות את כאבן, תקוותיהן, מצוקותיהן וחלומותיהן. עשרות אלפי נשים מצאו בית במרחב הווירטואלי שהפך למרחב מוגן עבור נשים, שלראשונה העזו לומר שהן לא רק פמיניסטיות ודתיות, אלא פמיניסטיות-דתיות.

הקבוצה הפדל"חושית עוררה הדים כמעט מיד. התקשורת המגזרית התייחסה אל המחאה הישנה-חדשה בהרחבה, בקהילות רבות נשים הובילו דיונים לגבי מקומן בבית הכנסת, חגים שהטקסים שלהן היו גבריים במובהק, כמו פורים או שמחת תורה, הפכו לחגן של הפמיניסטיות הדתיות – שכיום כבר קוראות במגילה, עורכות משתה, רוקדות עם ספרי תורה או עולות לתורה, ואת כל הטוב הזה הן חולקות זו עם זו בקבוצה הווירטואלית, שהפכה לקהילה רעיונית. כך, גם מי שגרה במקום שבו אין לה אפשרות לממש את רצונותיה הדתיים, הקהילה הווירטואלית יכולה להעניק לה אמפתיה, וגם חלופות מעשיות, כמו אירוח בשבתות ובחגים.

בזכות הרשת החברתית, הדיון הוא לא היררכי אלא אופקי. כל קול הוא שווה, מערך הקשרים הרבה יותר מורכב וסבוך, והגישה אל הרעיונות הפמיניסטיים אינה מצריכה קהילה או השכלה מסוימות; דרך הטלפון נייד היא נמצאת בכף היד.

בשלב מוקדם יחסית בחיי הקבוצה הוחלט כי היא תהווה מרחב מוגן לכל אשה דתית באשר היא – אורתודוקסית, רפורמית או קונסרבטיבית. בהתחלה היה קושי לקבל את ההחלטה, אך בהדרגה, ואחרי לא מעט יזע ודמעות, החברות מהזרמים האחרים הפכו לבנות-בית. כמו בארגוני הנשים הדתיות, גם פה הסולידריות הנשית ייצרה תיוג רדיקלי, וממילא ריחוק, מצד נשים שמרניות יותר.

בתוך זמן קצר קמה קבוצה נוספת, "פמיניסטיות הלכתיות", שהשלימה את הפלדחו"שיות כקבוצת דיון לנשים אורתודוקסיות שמעוניינות בשיחה פנימית על זהותן הפמיניסטית. הפדלחו"שיות הן ראש החץ, ואילו הפמיניסטיות ההלכתיות סוללות דרכים בתוך הציונות הדתית. ישנן נשים רבות החברות בשתי הקבוצות ומוצאות בכל אחת מהן מענה אחר לצרכים הדתיים והפמיניסטיים שצפים בעולמן.

יהדות ארצות הברית כמקור השראה

הפמיניזם הדתי בישראל חייב תודה גדולה לנשים האמיצות בארצות הברית, שהיו הראשונות לשלב את תפיסות העולם הכביכול מנוגדות הללו בחייהן. פורצות הדרך היו נשים רפורמיות וקונסרבטיביות, ואחריהן הגיעו גם אורתודוקסיות, גם אם באופן שונה.

יהדות ארצות הברית היא מעין הצצה אל העתיד. כל הישג שהחל ביבשת אמריקה קיבל מאוחר יותר גרסה משלו על אדמת ארץ ישראל. הדוגמאות רבות מאוד. בראש ובראשונה מדובר בעיצוב תפיסת העולם שנוסחה על ידי הוגות, שלראשונה דיברו על פמיניזם באופן דתי ועל דתיות באופן פמיניסטי. מובן שגם בעולם המעשה יש לכך השלכות מרחיקות לכת – הן בפתיחת דלתות בית המדרש לכל דורשת והן בקיום המצוות עצמן.

הביטוי העמוק ביותר לשינוי הוא מהפכת לימוד התורה לנשים שהחלה בארצות הברית ושבדור הנוכחי הגיעה לארץ. לימוד התלמוד, שהוא הבסיס לכל היהדות ההלכתית, הוא קריטי עבור מי שרוצה ליטול חלק שווה בשיחה היהודית האורתודוקסית. קודם לכן נשים למדו גמרא באופן חריג ופרטני, לרוב עם אבות או אחים. פתיחת לימוד התורה בפני נשים היא רעיון חדש, והוא הוליד את עולם המדרשות הישראלי לנשים. המדרשות בישראל, המורות תלמוד לנשים, נשענו בראשית דרכן על עולות חדשות או כאלו שהגיעו ארצה לשנת לימודים מארצות הברית. כיום לומדות בהן מדי שנה מאות תלמידות.

גם ההסמכה הרבנית של מורות ופוסקות הלכה החלה בארצות הברית תחילה בתנועה הקונסרבטיבית והרפורמית, ואחרי שנים רבות מאוד גם באורתודוקסיה המודרנית. בשנים האחרונות עשו מסלולים כאלו את דרכם לישראל, והם תופסים תאוצה. הלגיטימציה זוחלת גם לחלקים שמרנים יחסית באורתודוקסיה האמריקאית. חלק מן הלומדות הישראליות אף בחרו לטוס ולקבל את הכשרתן מעבר לים. השינוי הדרמטי בבתי הכנסת החל אף הוא ביהדות התפוצות – הובלת תפילה, ניהול טקסי חיים, עלייה לתורה וכו'.

הגרסה הארץ-ישראלית של הפמיניזם הדתי מתכתבת עם הדגם שהתפתח מעבר לים, אך יש לה גוונים משלה. בבית כנסת אחד ייאבקו על גובה ועובי המחיצה, ובאחר על תפילה משותפת. בקהילה אחת נשים רוצות רק לרקוד עם ספר התורה – ובאחרת נשים יעלו לתורה, אם כדבר שבשגרה, ואם בחגים ובמועדים במסגרת תפילות נשים.

למרות שברור שיהדות התפוצות היא מקור להשראה, לתמיכה ולגיבוי עבור פמיניסטיות דתיות ישראליות, לא פעם ישנה אצלן תחושה של נתק או כפיות טובה.

בישראל הזרמים שאינם אורתודוקסיים הפכו למוקצים על ידי המיינסטרים ההלכתי, שלא לדבר על הרבנות הראשית ושלוחותיה. כך הפכה "רפורמית" למילת גנאי המוטחת בפמיניסטית האורתודוקסית שצריכה להוכיח שאין לה אחות.

הרבנית דבורה עברון, בעצמה ממוצא אמריקאי, השיבה לטענה הזו באומץ יוצא דופן. עברון, העומדת בראש המכון למנהיגות הלכתית לנשים של מדרשת לינדנבאום (ולאחרונה מונתה למנהיגה רוחנית באוניברסיטת בר אילן. הערת המערכת), מודה בפה מלא כי מה שמתאפשר לה היום הושג, בין היתר, בזכות חברותיה הרפורמיות.

בספר הדתיות החדשות היא סיפרה: "אני חייבת לומר שאני לא מפחדת מהזרמים האחרים ביהדות. אנחנו עומדות על הכתפיים של הפמיניסטיות הרפורמיות והקונסרבטיביות, ונוח לחברה, וביחוד לגברים, לפרק אותנו לקבוצות, לנשים 'טובות ו-'רעות'. הדתייה הטובה והאשה הרעה. כך שומרים על דיכוטומיות, וכך שומרים על הגמוניה. מה שהכי מפחיד הגמוניה זו שותפות. לי ברור שמחלוקת היא הבסיס של היהדות, ואין לי בעיה להחזיק בדעות רחוקות מאחיותיי הרפורמיות, אבל יש הבדל בין להגיד 'אני לא מסכימה איתך', לבין לסרב לשבת איתן". [חן ארצי-סרור, הדתיות החדשות, ידיעות ספרים, 2018, עמוד 99]

יהדות ארצות הברית כמקור לתסכול

מאז שמוקד הדיון עבר מהארגונים החברתיים והאקדמיה אל הרשת החברתית, התרחבה ההכרה בתרומתה העצומה של יהדות התפוצות לפמיניזם הדתי. ובכל זאת, פמיניסטיות דתיות ישראליות רבות ניסו לנסח זהות מקומית שמתאימה יותר לקהילותיהן ולאורחות חייהן.

לא תמיד יבוא הרעיונות הפמיניסטיים ככתבם וכלשונם התאים לחברה הישראלית. השיחה הפתוחה שבה קולה של כל אשה שווה לקול רעותה יצרה מתחים דוריים עם ותיקות התנועה הפמיניסטית הדתית, שנחשבו – בעיני חלק מהדור שאחריהן – למנותקות ואף מתנשאות. הביקורת עלתה גם מהאגפים המזרחיים של הפמיניזם הדתי, שם נשים דתיות ופמיניסטיות התקשו להגדיר את עצמן ככאלה, כיוון שלא מצאו מכנה משותף עם הפמיניזם הדתי הקלאסי, שנתפס כאשכנזי ומנותק.

ענת הופמן, יו"ר נשות כותל ומנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה, שחה לפי תומה בריאיון לחדשות 2: "כל עדה הביאה הנה את היבוא שלה. המרוקאים הביאו את המימונה, האמריקאים הביאו את השוויון". האמירה האומללה והגזענית הזו העידה כאלף עדים על הנתק העצום בין העולם המסורתי המזרחי, לבין מי שמייצגת את הנשים הנלחמות מדי חודש על זכותן להתפלל כדרכן ברחבת הכותל. באופן אבסורדי, כשנשים מזרחיות ופמיניסטיות מנסות לדבר על עולמן וזהותן אל מול אחיותיהן האשכנזיות, הן מרגישות את אותו התסכול של נשים שמנסות להסביר לגברים על שוביניזם. העיוורון הוא אותו עיוורון.

באחד מכנסי פורום הנשים הדתיות "קולך" נעשה נסיון להציף את הנושא באמצעות פאנל על זהות המזרחית, בחירה שנולדה מתוך הכרה בכך ששורות הפמיניזם הדתי הן "לבנות" במובהק. באופן עגום, הדיון התפוצץ. נשים רבות, בעיקר מבוגרות וכאלו שלא נחשפו לדיונים המורכבים ברשת, סירבו להכיר במציאות החיים השונה של האשה המזרחית, שפשוט לא מרגישה שייכת. היו מי שעלבו בנשות הפאנל, היו מי שטענו כי שהקיפוח והאפליה הן סוגיות שאבד עליהן כלח, ושהשד העדתי הוא מדומיין. המחזה היה כואב ומשפיל, אך באופן משונה – היה בו גם ממד מצמיח.

בקהל נכחו נשים אשכנזיות רבות, בעיקר צעירות, שמָחו על היחס הרווח בתנועה וניסו לעודד דיאלוג שיש בו יותר ענווה, מתוך רצון ללמוד ולא מתוך התגוננות. נשים אלו היו, רובן ככולן, פעילות ברשתות החברתיות, שם פגשו לראשונה פמיניסטיות מזרחיות ודתיות.

"אני חושבת שאלו שנמצאים במעלה המדרגות, באזור השובע, לא יכולים להבין את המקום שלנו", מסבירה עו"ד שגית פרץ-דרעי בספרה הדתיות החדשות. "מדובר כאן בחוסר ביטחון זהותי, בלהיות חלק מקבוצת מיעוט שהזהות שלה מאוימת. המשמעות היא שאשה אשכנזייה מהמעמד הבינוני שנכנסת לכנס 'קולך' מרגישה בנוח, והיא פנויה רגשית ונפשית לעסוק בשאלות כמו האם נשים יכולות להיות פוסקות הלכה או לעלות לתורה. לא כך אשה מזרחית, שמרגישה שהיא נכנסת למרחב עם קודים תרבותיים שזרים לה. היא נראית אחרת, נשמעת אחרת, יש לה מערכת יחסים מורכבת עם הציונות הדתית. זה מייצר בעיקר חרדה, חוסר שייכות. אפשר להשוות את זה לחוויה של אשה שנכנסת לחדר שיש בו רק גברים, ושואלים אותה למה היא לא מדברת. אני צריכה קודם כול לבסס מרחב כדי להרגיש שייכת". [הדתיות החדשות, עמוד 283]

פרץ-דרעי וחברותיה מנסות בדרכן לייצר פמיניזם דתי מעט משוכלל יותר. הגרסה שלהן יכולה לצמוח על כתפי הפמיניזם הדתי המוכר, להוקיר לו תודה, אבל גם לחשוף את חולשותיו. "זו לא ביקורת על התנועה הפמיניסטית", היא מסבירה, קודם שהיא שואלת ועונה: "איזו ביקורת יכולה להיות לי על התנועה שפועלת ופעלה בעולם שמדכא נשים במשך אלפי שנים? זה מגוחך. הרי אני לא מתחילה מאפס. אני יושבת על כתפֵי ענקיות. אבל כל צעד מוביל למסקנות, וכל צעד חדש הוא צעד חכם יותר".

הקומה הנוספת הזו, העדתית, היא קריטית להתפתחות הרעיון הפמיניסטי-דתי ושל ההתבססות שלו במיינסטרים הישראלי. היא תאפשר שיחה משוכללת ועשירה הרבה יותר. לשם כך אנו זקוקות קודם כול להיכרות מעמיקה של שני הצדדים עם שלל האתגרים והמסורות. לכן הדיאלוג בין הפזורה לישראל חייב להיות בלתי אמצעי ולהתנהל מתוך ענווה וכבוד. לשני הצדדים יש רק מה להרוויח.