בתפילות חג השבועות מתואר החג כ"זמן מתן תורתנו", כלומר החג המציין את מועד קבלת התורה. הגדרה זו מזכירה את הכינוי "זמן חרותנו" בו מכונה פסח בסידור התפילה, ובמבט ראשון נראה ששתי ההגדרות הללו דומות גם באופן בו הן מקשרות בין סיפור המופיע בתורה לבין חג מקראי: כשם שבחג המצות אנחנו חוגגים את יציאת מצרים ואת יציאת עם ישראל מעבדות לחירות, כך בשבועות אנו חוגגים את קבלת התורה של עם ישראל בסיני.
עם זאת, הקבלה זו מעוררת מספר בעיות. ראשית, את הקשר בין חג המצות לבין סיפור יציאת מצרים מזכירה התורה במפורש כמה פעמים, למשל: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טו ג). בניגוד לכך, אין פסוק או אפילו רמז בתורה לכך שמטרתו של החג השבועות היא לציין את קבלת התורה בסיני.
שנית, לכל החגים בתורה יש תאריך קבוע וברור, מלבד מחג השבועות, שמועדו נקבע על ידי ספירת 49 ימים החל מתאריך עמום (דברים טז ט–י): "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ…". מעט מוקשה לטעון כי מטרתו של חג ללא תאריך מדויק היא לציין סיפור היסטורי או היסטוריוגרפי שכביכול התרחש באותו יום.
למרות הקשיים הללו, קבעו חז"ל שחג שבועות הוא הוא היום שבו התרחשה ההתגלות במעמד הר סיני. הדרך בה הגיעו חכמים לתאריך זה מורכבת למדי. ראשית, הם קבעו כי למרות שלא מוזכר בתורה תאריך מוגדר לחג השבועות, היום הקבוע לחג זה הינו שישי לחודש סיון. תאריך זה מבוסס על האזכור העמום השני של ספירת הימים עד חג השבועות (או: חג הבכורים), המופיע בספר ויקרא (כג, טו-טז):
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם… וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.
כידוע, חז"ל פרשו את המילה "שבת" בפסוק זה כחג הראשון של פסח, וספירת חמישים יום החל מן היום השני של פסח מביאה אותנו לשישי בסיון. במקביל, חז"ל טענו כי באותו יום ממש התרחש מעמד הר סיני. למרות שבתורה לא מופיע התאריך בו ניתנה התורה, היא כן מציינת את התאריך בו הגיעו בני ישראל למדבר סיני, בחודש השלישי, הוא חודש סיון (שמות יט א). המדרש אף שם לב לכך שבשמות טז א מופיע תאריך כביכול מיותר: "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". על כך שואל אפוא הדרשן: "למה נאמר יום? לידע באיזה יום נתנה תורה לישראל" (מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע א).
המדרש ממשיך בחישובים מסובכים המוכיחים, כביכול, שמעמד הר סיני התרחש בשישי לאותו חודש. דרשה זו מופיעה במספר מקומות בספרות חז"ל, ומנגנון החישוב שלה משתנה ממקור למקור. במסכת שבת בתלמוד הבבלי (פח ע"ב) מופיעה אפילו האפשרות שהיום המדויק הינו שביעי בסיון ולא שישי, אך לענייננו הדבר החשוב הוא שלפי חז"ל חישוב נכון מצליב בין מועד חג השבועות לבין התאריך בו התרחש מעמד הר סיני.
עם זאת, אפילו אם החישוב המסובך הזה אכן נכון, קשה לטעון שבפסוקים – בקריאה פשוטה שלהם – מנסים לקשר בין מתן תורה לבין חג השבועות. הלא אם היתה התורה רוצה לכונן חג המזכיר לעם ישראל את מעמד הר סיני, מן הראוי היה שהתאריך בו התרחש המאורע יהיה מצויין בפירוש, כמו בחג המצות. אך כאמור, בתורה לא מופיע תאריך החג וגם לא זה של מאורע ההתגלות בסיני.
מדוע אפוא החליטו חז"ל לחבר בין חג השבועות, שבתורה מציין את סוף תקופת סיום קציר החיטה, לבין מעמד קבלת התורה בהר סיני? דומה שהדבר קשור לשינוי גדול שחל ביחס למעמד הר סיני בתקופת בית שני. כפי שכבר הראו חוקרים, בניגוד ליציאת מצרים וההליכה במדבר, המוזכרים ומסופרים בכל מיני מקומות בתנ"ך, ברוב המקרא מעמד הר סיני כלל לא נזכר. אך בעולמם של חז"ל, שהעמידו במרכז עולמם את לימוד התורה – "תלמוד תורה כנגד כולם" – סיפור התגלות האל בהר סיני הוא זה שמעניק כח מחייב למערכת המצוות, שהיא הבסיס ליהדות בית שני וליהדות של חז"ל. זו הסיבה שמבחינתם מוכרח היה להיות חג המציין את המאורע.
בד בבד, חכמים הבחינו כי מבין שלושת הרגלים רק לאחד מהם אין טעם היסטורי. חג המצות הוא זכר ליציאת מצרים, חג הסוכות נחוג כזכר לנדודי עם ישראל במדבר בסוכות (ויקרא כג מג), אך מה עם שבועות? אכן, כבר בתקופת בית שני הופיעו הסברים היסטוריים שונים לחג. כך, ספר היובלים (ו יז) קשר את חג השבועות לברית שנכרתה עם נוח אחרי המבול. לעולמם של חז"ל התאימה יותר ברית סיני, במיוחד לאור העובדה שגם החג וגם מעמד הר סיני התרחשו בחודש סיון. ברגע שחברו חכמים בין השניים, הם עיגנו את נתינת התורה בחג שנתי, והקנו למעמד הר סיני חשיבות דומה למאורע יציאת מצרים.
אם כן, כעת מתברר מקור הקשר בין מעמד הר סיני לחג השבועות. אך עלינו לשאול שאלה נוספת: מה בדיוק כוונתו של המדרש כאשר הוא מצהיר שזהו היום "בו ניתנה תורה לישראל"? או, במילים אחרות, איזו "תורה" קבלנו בסיני ב"יום מתן תורה"?
דומה שהתגובה הראשונית שלנו היא שאין כאן שאלה. אנחנו יודעים, כמובן, מהי התורה: מדובר בחמשת חומשי התורה. אך במבט שני, תשובה זו בעייתית. קשה לטעון שחכמים הצהירו שכל חמשת חומשי התורה ניתנו למשה בהר סיני. הלא בתורה מופיעים סיפורים על אירועים המתרחשים 'בעתיד', לאחר מעמד הר סיני. קשה לדמיין את משה כותב על חטא המרגלים עוד לפני שזה התרחש, אך בבוא הרגע האמיתי עדיין שולח מרגלים לתור את הארץ; או שהוא ידע מראש כבר בסיני שהוא עתיד להענש על הכאת הסלע במי מריבה, ועדיין עשה כך כעבור שנים.
מהסיבות הללו, שתי האפשרויות שמעמידים חכמים הן או שהתורה נכתבה בשלבים החל ממעמד הר סיני ועד סוף חייו של משה, או לחלופין שמשה כתב את התורה כולה ברצף בסוף ימיו:
אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה: תורה מגילה מגילה ניתנה, שנאמר: "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי" (תהלים מ ח). רבי שמעון בן לקיש אומר: תורה חתומה ניתנה, שנאמר: "לקוח את ספר התורה הזאת" (דברים לא כו).
בבלי גיטין, ס ע"א
אבל אם כך, חוזרת השאלה – מהי אפוא התורה שקיבל משה במעמד הר סיני עצמו?
אפשרות אחת היא לפרש את המונח "מתן תורה" כמסירת כל המצוות, כולל תורה שבעל פה, למשה. שימוש כזה מופיע במשנה הראשונה של מסכת אבות:
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
משנה אבות, א א
כשהמשנה מתארת מסירה מדור לדור, אין כוונתה שמשה מסר את ספר התורה עצמו, הפיזי, ליהושע, אלא שהוא העביר לו את המסורה, כלומר את פירוש המצוות המקובל בקרב חכמים. אם זו אכן הכוונה, ברי שחז"ל לא סברו שתהליך זה התרחש ביום אחד. להפך, הם מציינים שמשה למד את המצוות במשך כל ארבעים הימים בהם היה על ההר. כך למשל נאמר במדרש תנאים על דברים (טז יח):
שלשה דברים נתן משה נפשו עליהן ונקראו על שמו: נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג כב)… והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה? שנאמר "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות לד כח); "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות ט ט) – הא לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו.
לאור כל זאת, ייתכן אפוא ש"זמן מתן תורתנו" הוא למעשה זמן מתן התורה שבעל פה! אבל גם פירוש זה מעלה קושי. לפי חישובם של חז"ל כי מעמד הר סיני התרחש בשישי לסיון, משה עלה להר רק בשביעי לסיון, יום לאחר שבועות (שכן כפי שנמסר בשמות כד ג, עלייתו להר התרחשה למחרת ההתגלות). אכן, הרב משה בן אברהם מפרמישלה (1550–1606), שם לב לבעיה הזאת וניסה לתרץ כי מסיבה זו ממש נאמר 'זמן מתן תורתנו' ולא 'יום מתן תורתנו' ('מטה משה', הלכות שבועות):
וחג השבועות גם כן אינו אלא יום אחד לא היה ראוי לומר זמן מתן תורתינו אלא יום מתן תורתינו, אבל אנחנו אומרים זמן מתן תורתינו, לפי שיום זה אינו יום מתן תורה ממש, כי מיום הנ' [=החמישים] עלה משה להר ונתעסק בקבלתה ימים רבים מן ההר אל העם ומן העם אל ההר.
תשובתו של בעל ה'מטה משה' אכן עונה על השאלה, אך קיימת אופציה משכנעת יותר, והיא מבוססת על שימוש אחר של חז"ל במושג "נתינת התורה". לשם כך, הבה נעקוב אחרי סדר המאורעות ביום ההתגלות בסיני כפי שהוא מתואר בפרקים יט-כ בספר שמות, מתוך ההנחה כי הדבר התרחש – כמו שמציעים חז"ל – בשישי לחודש סיון:
שלשה ימים לאחר שהאל מצווה את משה להכין את העם לקראת הופעתו, הוא אכן יורד על הר סיני הבוער באש (יט, טז–יח). האל קורא למשה ופוקד עליו לרדת מההר ולוודא שבני ישראל לא מנסים לעלות להר, פן ימותו, ומשה עושה כדבריו (יט, כ–כה). אזי משמיע האל את עשרת הדברות (כא יג), ומרוב פחד מבקשים בני ישראל שהאל יפסיק לדבר איתם ישירות וידבר רק עם משה. משה מקבל את הבקשה ונכנס אל הערפל לדבר עם האל לבד (כ, יד–טז).
אם "זמן מתן תורתינו" מתאר חגיגת מאורע שהתרחש באותו היום, אזי – לפי המסופר בפסוקים – קבלת התורה היא היא שמיעת עשרת הדברות. ואכן, זה מה שטוענת הגמרא (בבלי שבת, מו ע"ב):
תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל.
בהמשך הסוגיה גם מדבריו של האמורא רבא עולה כי "נתינת תורה לישראל" היא "נתינת עשרת הדברות". אם כן, במילים "זמן מתן תורתינו" התכוונו חז"ל להגיד "זמן קבלת עשרת הדברות בהר סיני".
מעניין הדבר שחז"ל בחרו דווקא באלמנט זה כעומד בבסיסו של החג, שכן במקומות אחרים הם בקשו להפחית בערכן של עשרת הדברות ולהדגיש כי תוקפן אינו שווה לזה של ה"תורה". זאת בשל המינים, הכתות היהודיות (או הנוצריות) שבקשו ליצור מדרג בין עשרת הדברות לבין שאר התורה (ראו למשל ירושלמי ברכות, א ה). אך למרות התפישה הזאת, במקרה שלנו כנראה לא עמדה בפני חז"ל אפשרות אחרת. הם רצו שיוקדש חג אחד למתן תורה בסיני, ובסיפור המקראי מתואר כי התורה שניתנה באותו יום היתה עשרת הדברות.
אך מדוע מראש חג מתן תורה היה חשוב כל כך בעיניהם? מדוע לא יכלו להשאיר את חג השבועות כמו שהוא מופיע בתורה? בתקופת המשנה, הדת היהודית היתה בתהליך שיקום לאחר חורבן בית המקדש והיעלמותה של הריבונות היהודית שהתקיימה במשך מאות שנים. חז"ל הבינו שהקדשת חג לנתינת התורה ישדר מסר חשוב וחילופי לחג המצות: בפסח אנו עוסקים בכך שהיינו עבדים וכי יצאנו לחרות, אבל במובן מסוים, לפחות בתקופת חז"ל ואחריה, עד הקמת מדינת ישראל המודרנית, הפכנו פעם נוספת ל"עבדים" – או של רומא או של מדינות אחרות. בניגוד לכך, התורה במקומה נשארת, והיא מלווה אותנו לכל מקום – גם מחוץ לארץ ישראל וגם בחזרתנו אליה. זה הדבר אותו בקשו חז"ל שנחגוג בחג שבועות, זמן מתן תורתינו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
